פורסם בשנת 2018
באשר לתחילת פרשת “וישב”, המספרת את סיפור משפחתו של יוסף, מצטט רש”י הסבר מהמדרש המסביר מדוע הסיפור הזה ממשיך את סוף הפרשה הקודמת, “וישלח”. הוא מתאר את כל המלכים השונים שהיו קיימים אז, ואת כל הדורות והמשפחה של עשו, שבאותו זמן, נחשב לאח השלילי של יעקב.
כדי להסביר מדוע הפרשה הזו, “וישב”, מתחילה עם יעקב ומשפחתו, מביא רש”י משל על אדם הנוסע עם גמליו העמוסים בפשתן. האדם וגמליו עוברים ליד איש שעובד עם פחם שאומר:
“ראו את כל הפשתן הזה! אני המום!” ואז עונה לו איש חכם: “אל תדאג לכל הפשתן הזה, אם ניצוץ אחד מהלהבה שלך יקפוץ החוצה, הוא ישרוף את כולו.” רש”י מסביר שזו הדרך שבה ראה יעקב את כל הדורות של עשו; לא כסיפורים על משפחות, אלא כאת הפשתן, ככוחות של שליליות, ולכן הוא היה המום.
אם כן, יעקב המום בתחילת פרשת “וישב”, וכדי להרגיעו ולענות על שאלתו, שהייתה, כיצד יכול מישהו להילחם נגד כל הכוחות והאנרגיות האלה של החושך, השליליות וההרס המוזכרים בסוף הפרשה הקודמת, אומר המדרש שבית יעקב הוא האש, בית יוסף הוא הלהבה, והכוחות של עשו, של החושך ושל השליליות, הם כמו הפשתן, ניצוץ אחד שיוצא מיוסף שורף את כל הפשתן, שהוא עשו.
בואו ננסה להבין, במובן המילולי, מה מצטט רש”י מהמדרש. יעקב רואה את כל הדורות של עשו והוא המום. הוא לא רואה כל דרך החוצה מכל החושך והכאב שיהיו קיימים בעולם, והוא שואל: “איך אני יכול לעצור את כל החושך וההרס הזה?” התשובה שנותן המדרש היא כמו במשל, שיכול להיות לנו ניצוץ אחד של אור שישרוף את כל כוחות השליליות האלה.
מהו אם כן סוד המדרש הזה, וחשוב מזה, כיצד נוכל להשתמש בו בחיינו? המקובלים מסבירים שבכל דבר שבעולם יש היבט פנימי והיבט חיצוני. רובנו, למרבה הצער, חיים בממד של ההיבט החיצוני, מודאגים ממה שאחרים חושבים ואומרים עלינו. זה סימן ברור לכך שאנו משקיעים יותר בהיבט החיצוני של הדברים מאשר בהיבט הפנימי. למרבה הצער, כאב, סבל, מוות וחושך גם הם היבטים של החיצוני, ואם אדם נותן כוח לאחד מההיבטים החיצוניים של הדברים במודעות שלו ובדרך שבה הוא חי את חייו, הוא גם נותן כוח להיבטים החיצוניים של העולם; הכוחות האלה לא מביאים רק חושך לעולם בכללותו, אלא גם לאדם עצמו.
אם כן, כיצד ישרוף אדם את ההיבט החיצוני? כיצד יכול אדם שחווה דין ושליליות לשרוף זאת ולגרום לכך להיעלם? התשובה פשוטה. אם אדם מתחיל לחיות את חייו כשאינו מודאג מהחיצוני, אלא רק מהפנימי – שהוא הנשמה שלו, השינוי והעבודה הרוחנית שלו – אז הניצוץ הזה יכול לשרוף את כל הדינים החיצוניים. כאשר אנו המומים ומוצפים מחושך ומדין, אנו יכולים לסלק זאת קודם כל בכך שנזכור שזה רק חיצוני; זה לא אמתי, אין לזה קיום, וניצוץ אחד של אור פנימי יכול לשרוף זאת לגמרי.
השאלה שאנו חייבים לשאול את עצמנו, לכן, היא זו: במה אני עסוק ואיפה נמצא המיקוד שלי? מכיוון שאם נמשיך להיות ממוקדים ולעסוק בחיצוני, אז אין כל דרך שבה נוכל להפסיק את הדין או לשרוף את כל השליליות. ולהפך, אם נבין שהדרך היחידה שבה אנו יכולים לשרוף את כל החיצוני היא התמקדות בשליחת הניצוץ מבפנים, נתחיל למקד את חיינו רק בשינוי שלנו ובחיבור שלנו לאור הבורא. ואז, כשנעשה זאת, “הניצוץ יצא החוצה וישרוף את כל השליליות”, כדברי המדרש.
אנו יכולים לשרוף כל דין ואת כל הכוחות המציפים של החושך, גם באופן אישי וגם עבור העולם, בכך שנשלח החוצה ניצוץ של ההיבט הפנימי. כיצד נעשה זאת? בכך שנמקד מחדש את המודעות שלנו לא בדאגה למה שאנשים אחרים חושבים עלינו או אומרים עלינו, בכך שלא נדאג יותר לכל הדברים החיצוניים שאנו מבזבזים את רוב ימינו בהתמקדות עליהם ובדאגה להם. במקום, נלך אל ההיבט הפנימי של הנשמה שלנו ונתמקד שם. זה הסוד של המדרש הזה; יעקב מוצף בכל כוחות השליליות, אבל הבורא אומר, “אל תשכח, הם לא אמתיים”. ואז גם אנו, כמו יעקב, יכולים להסיר את כוחות השליליות והדין הללו עם ניצוץ אחד, אבל אנו חייבים להיות מחוברים לניצוץ הזה, להיבט הפנימי.