מאת מיכאל ברג
עברנו את ראש השנה, יום כיפור, סוכות, הושענא רבה ושמחת תורה. ולמרות שמבחינה רוחנית הבנק שלנו מלא, לפעמים, מבחינה פיזית, אנו לא מרגישים מיד מלאים. ומכיוון שעכשיו זו באמת התחלת השנה, זה זמן חשוב עבורנו למקד את העבודה הרוחנית שלנו. לכן, יש מושג שהייתי רוצה לחלוק עמכם, ואשר יכול לעזור לנו לעשות זאת, ובכך לאפשר לנו להתחיל לגשת אל הבנק הרוחני הזה.
פרשת השבוע הזה, פרשת "בְּרֵאשִׁית", מתחילה במלים "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". אבל האם מבחינה לוגית לא היה נכון יותר לומר "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית"? מדוע, אם כן, שואלים המקובלים, כתוב דווקא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"? מכיוון, הם מלמדים, שזה אומר לנו שהקשר האמיתי עבור כל אחת ואחד מאתנו השנה הזו חייב להיות "בְּרֵאשִׁית", התחלה, או חדש לגמרי.
מה פירוש הדבר? אחת הטעויות הגדולות ביותר שכל אחת ואחד מאתנו עושה בעבודתנו הרוחנית היא שאנו לא באים אליה מחדש בכל פעם. לא משנה כמה שנים אנו כבר לומדים קבלה ועושים את התקשורות שלנו, אנו חייבים לבוא אל כל תקשורת ואל כל לימוד כאילו מעולם לא עשינו אותם בעבר. התקשורת האמיתית שלנו עבור השנה הזו חייבת להיות, לכן, תקשורת של "בְּרֵאשִׁית": מעולם לא באתי לשבת קודם לכן, מעולם לא קראתי בזוהר קודם לכן, מעולם לא למדתי קודם לכן. סוג ההבנה הזה הוא שמבדיל בין אדם שבשנה הזו תהיה לו איזו תקשורת וקצת אור מאדם שמסוגל להיכנס אל השנה הזו ולעשות באמת את התקשורות שהוא אמור לעשות, ולהשיג בכך את הגדילה ואת החכמה שהוא אמור להשיג.
"מעולם לא באתי לשבת קודם לכן, מעולם לא קראתי בזוהר קודם לכן, מעולם לא למדתי קודם לכן."
כדי לעזור לנו להגיע למסגרת כזו של מודעות, אני רוצה לחלוק עמכם קטע מהזוהר. הזוהר, כפי שאנו יודעים, מחולק לפרשות, וכל פרשה יש לה פירוש משלה. אבל יש גם כמה ספרים קטנים מיוחדים מאוד בזוהר. אחד מהם קרוי "ספרא דצניעותא", והוא אוצר בתוכו, כך נאמר לנו, באמת את כל הסודות. בהקדמה לספר הקטן הזה, יש סיפור:
"שואל, מהו צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון, חמישה פרקים הם הכלולים בהיכל רב וממלאים כל הארץ. אמר רבי יהודה, אם אלו כלולים מכל החכמה, הרי אלו טובים יותר מכולם, ולא צריכים ללמוד יותר." והוא גם שואל, מהי מטרת הפרשות האחרות של הזוהר אם בספר הזה כלולים כל הסודות של הזוהר.
כדי לענות על כך, מביא רבי שמעון משל. "משל לאדם שדירתו הייתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זרע חטים, ואכל החטים כמו שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם, זה למה. אמרו לו זה הוא לחם לאכול. אכל, והיה מוטעם מאוד לחכו. אמר, וממה נעשה זה. אמרו לו, מחטים. אחר כך הגיעו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהן, אמר, ואלו ממה נעשו. אמרו לו, מחטים. אחר כך הגישו לו מאכל מלכים הנלשים בשמן ודבש. אמר ואלו ממה נעשו. אמרו לו מחטים. אמר, ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חיטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו מטעמים, ולא ידע ממעדני העולם ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העידונים המענגים היוצאים מכלל ההוא. רבי שמעון מסביר שבגלל המחשבה הטיפשית של אותו אדם שמכיוון שהוא אוכל את גרגרי החיטה, זה כאילו שהוא אוכל כבר את הלחם, את העוגות והעוגיות, הרי שאותו אדם למעשה מעולם לא למד כיצד לעשות לחם או עוגה, ולכן אבדו ממנו כל מנעמי העולם. והדבר נכון גם, אומר רבי שמעון, לגבי אדם שמתחיל את לימודו ומגיע לנקודה מסוימת, אבל לא חוקר ומתעמק יותר."
[ספרא דצניעותא, פסוקים א'-ב']
"ככל שאנו דוחפים את עצמנו להבין את החכמה העמוקה, כך אנו יכולים לקבל יותר מאור הבורא".
לפעמים אנו באים ללמוד קבלה ומבינים חלק מהמושגים הבסיסיים, או אולי אפילו חלק מהמושגים העמוקים יותר, ואנו משתמשים בכלים האלה, משתנים, ובנקודה מסוימת, כן אנו נשארים מחוברים, אבל אנו לא דוחפים את עצמנו להעמיק את הבנת החכמה. ולמרבה הצער, כפי שאומר כאן רבי שמעון בזוהר, אם אדם הולך בדרך הזו, זה כאילו שיש לו החיטה, אבל לא יהיו לו לחם או עוגות; במלים אחרות, לא יהיו לו שינוי עמוק, מילוי וחיבור לאור הבורא – כל הדברים שאמורים להיות לו. וכאשר אנו באים לכל תקשורת או לימוד כאילו הם חדשים לגמרי, זה דוחף אותנו לחקור עמוק יותר.
כאשר אבי, הרב ברג, התחיל ללמוד עם הרב ברנדוויין, כמעט בכל מכתב שני או שלישי, המורה שלו היה דוחף אותו, שואל: "האם אתה מעמיק יותר?" מכיוון שרב ברנדוויין אמר שלא מדובר כאן רק על העבודה; עבודה בלי להעמיק בחכמה תביא אותנו רק עד לנקודה מסוימת. ורב ברנדוויין אומר לרב ברג שוב ושוב שכדי להיות מסוגלים לטעום אור עמוק יותר ומילוי גדול יותר אנו חייבים להעמיק את הבנת החכמה שלנו.
לכן, כשאנו נכנסים אל השנה החדשה, אנו רוצים להתחיל עם התחייבות שניגש אל העבודה הרוחנית שלנו ואל הבנת החכמה כאילו הן "בְּרֵאשִׁית", כאילו הן חדשות לגמרי, כדי שנוכל להמשיך לחקור ולהעמיק יותר ויותר. מכיוון שהמידה שבה מוגבלת העמקת החכמה שלנו היא המידה שבה מוגבל החיבור שלנו לאור. ככל שנגיע אל השנה החדשה הזו יותר מ"בְּרֵאשִׁית", ככל שנדחף את עצמנו יותר להבין את החכמה העמוקה, נוכל יותר לקבל את אור הבורא ולהשיג באמת את הברכות שאנו אמורים להשיג.