מאת: מוניקה ברג
מהו מורה, במובן האמיתי? האם זה מי שמחלק מידע וחוכמה? האם זה אדם שמנחה ומדריך, שמציב שאלות ומספק מטלות שתעזורנה לנו לנווט את הידע שלנו? או שזה אדם המכיל את כל אלה, אבל הרבה יותר – אדם שחורג מגבולות ההנחיה או ההוראה… שיש בו משהו עילאי, בלתי ניתן לתיאור, שאנו קולטים לא מתוך המטלות המוטלות עלינו, אלא מהימצאות בנוכחות המורה שלנו?
עבורי, אף אחד לא גילם מורה אמיתי יותר מאשר מורי וחמי, הרב ברג. ביום ה- 7 באוקטובר, או ה- י”ב בתשרי, ימלאו 11 שנים מאז עזב את העולם הפיזי הזה – יום אותו אנו מכנים “יום ההילולה“.
כפי שאמר הרב לא פעם, שום לימוד אמיתי לא יכול להתרחש ללא התנגדות מסוימת. הוא השתמש בדוגמה של חשמל כדי להמחיש את הרעיון הזה: אפשר להעביר אנרגיה דרך נורה, אבל לא יהיה אור ללא ההתנגדות שנוצרת בחוט הלהט של הנורה. הרב וקרן נתקלו בהתנגדות כזו כאשר לפני 40 שנה התחייבו להביא לעולם את סודות הקבלה העתיקים והשמורים מאוד. אבל בזכות ההתנגדות הזו הצליח האור לזרוח אל פינותיהם של אלפים, אם לא מיליונים, של חיים רגילים. האור הזה חולק לשם האהבה. למען הקהילה. כדי לעזור לאחרים למצוא את עצמם. כדי להפיץ לא רק חוכמה, אלא העצמה, הבנה, חיבור ואהבה. הרב היה מורה לא רק בזכות מה שהוא הביא עמו. הוא היה מורה בזכות עצמו.
אני הרגשתי את האהבה והחיבור הזה ישירות. הוא לא לימד זאת; הוא חי זאת. פגשתי לראשונה את הרב וקרן כשהייתי רק בת 17. אותו זמן הם נראו כענקים רוחניים – בלתי מושגים עבורי מהמקום חסר הניסיון שבו הייתי. אולי היו לי נטיות רוחניות, אבל עדיין לא פיתחתי אותן. עם זאת, החיים הובילו אותי ללמוד מהמורים המדהימים האלה ובהמשך להכיר אותם כמשפחה.
ואפילו עכשיו, אני רק מתחילה להבין את ההשפעה המלאה של הרב על חיי. האור והמהות של הרב שזורים במרקם עבודתי ובמשפחתנו. לדוגמה, המילים שהוא חלק איתי בתקופת הכאוס פנימי שלי – “מוניקה! פחד אינו אופציה!” – הפכו לכותרת הספר הראשון שלי. הרב השפיע על שמו של בנו הראשון, דוד , בזכות המשמעויות התנ”כיות של השם. ולעולם לא אשכח שלאחר שנולד בננו ג’וש ואובחן כחולה בתסמונת דאון, ישב אתי הרב בשקט אוהב במשך מה שהרגיש כמו שעה. כשהוא סוף סוף דיבר, המילים היו כל כך חזקות, כל כך טהורות, עד כי אני עדיין יכולה לשמוע אותן מהדהדות לאורך השנים: “מוניקה, זה לא קרה רק לך. זה קרה גם לי”, אמר.
הוא התכוון לכך שהוא היה בזה יחד איתנו. למעשה, הוא תמיד היה בזה איתנו. הוא חלק עמנו את הכאב שלנו, הפחד שלנו והשמחה שלנו. בזכות השיתוף הזה ידענו שהכל יהיה בסדר. ידענו שבזה ובכל תוכניותיו ועבודתו של הבורא פועלת השלמות. ואכן, השלמות הזו התגלתה – וממשיכה להתגלות – לא רק במשפחה שלנו, אלא בכל חיינו.
מה שהרב נתן לי ולאחרים היה מתווה לחיינו. הוא המחיש את העובדה שמורה אמיתי מתעלה מעל ומעבר ללימוד כל חומר. מורה אמיתי עוזר לנו להבין את עצמנו. מורה אמיתי רואה אותנו, גורם לנו להרגיש שאנחנו חשובים ומעורר בנו השראה לחקות מה שעשה בחייו. המורה הזה עוזר לנו להבין מדוע ולמה הגענו לעולם הזה. זו הייתה המתנה שהרב הצליח להעניק לכל כך הרבה אנשים.
בעלי מיכאל מספר מה התרחש כשהיה צעיר ומשפחתו התגוררה בדירה קטנטנה בקווינס. הרב היה קם ללמד שיעור בימי שני וחמישי בשעה 6:30 בבוקר. למרות ש-15 או 20 תלמידים הגיעו ללמוד, רובם היו נרדמים בחצי השעה הראשונה של השיעור. לכן שאל אותו מיכאל מדוע הוא עדיין מלמד את הכיתה, והרב ענה: “אני לא מלמד את החוכמה הזו עבור האנשים בחדר הזה; אני חולק את החוכמה מכיוון שהעולם צריך את האור הזה!”
וכך חי הרב. בכל מה שהוא אמר ועשה – אפילו ברגעים אלה של אהבה קשה – הוא שאף להביא את האור אל העולם. אני בטוחה שהסיבה לכך שהוא וקרן הצליחו כל כך במשימתם להביא את אור הקבלה לעולם היא מכיוון שעשו זאת לא למען עצמם, אלא כדי לחלוק עם אחרים. הם נתנו לנו מרחב שבו נוכל להילחם בכאוס שיש בעולם באמצעות המודעות.
מה הרב לימד אותי? הייתי אומרת שמעל הכל, הוא לימד אותי את כוחה של האמפתיה. נדרשים כוח, אומץ והערכה כדי לטפח אמפתיה אמיתית. נדרשות כניעה של האגו ויכולת להיכנס אל הטוב ביותר שבעצמנו כדי להרגיש באמת את האחרים – ולהיות טובי לב ואדיבים כלפיהם. הוא גם לימד אותי שכל אחד מאתנו יכול לממש את הפוטנציאל שלנו בכל עת. הוא אפילו לא התחיל את לימודי הקבלה שלו עד גיל 40 כאשר פגש את המורה האהוב שלו. מבחינתו הייתה משמעות הדבר לעבור מחייו כאיש עסקים (שהיו מבוססים יותר על חשיבה) אל עבר חיים חדשים כתלמיד לרוחניות. זה היה המקום של הלב, ומן המקום הזה הוא פגש את הנפש התאומה שלו, חמותי, והשאר היה היסטוריה.
הסופר וההיסטוריון הנרי אדמס כתב פעם, “מורה משפיע על הנצח; הוא לעולם אינו יכול לדעת היכן נעצרת השפעתו.” תקוותי האישית היא שהעבודה שלי, והעבודה של המרכז, יהיו המשך אמיתי למתווה שהרב וקארן השאירו לנו.
נאמר שביום ההילולה אורה של נשמה שעזבה את העולם נגיש ביותר לכל אחת ואחד מאיתנו. כאשר אנו מדליקים את הנר שלנו כדי להתקרב אל אורו של הרב, מי ייתן שנבחר במודעות במקום כאוס ואמפתיה במקום אדישות. מי ייתן שנזכה לגדול להבין שלא רק מה שאנו מביאים לעולם חשוב, אלא מי שאנחנו.
יותר מכל, מי ייתן שנמשיך כולנו להגביר את האור שלנו ולחלוק אותו עם אחרים. מכיוון שזו המורשת האמיתית ביותר של מורה גדול, וזה מה שהרב רצה להשאיר בעולם הזה יותר מכל: את כל האור שהוא יכול היה לצבור… וגם את כל האהבה.