מאת מיכאל ברג
בפרשת “וָאֵרָא” היו שבע המכות הראשונות. בפרשה הבאה, “בֹּא”, ישנן שלושת המכות האחרונות. ופרשת “בֹּא” מתחילה בקריאה מיוחדת מהבורא אל משה: “בֹּא אֶל פַּרְעֹה”[שמות, פרק י’, פסוק א’]. ואז ממשיך הבורא ואומר: “לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִּנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֶת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם” [שמות פרק י’ פסוק ב’]. אבל אין זה ההסבר האמיתי; זה לא מה שנאמר בפועל.
“יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמו”ֹ [תהלים פרק ב’, פסוק ד’].
רש”י אומר שהמשמעות האמיתית של המילה “הִתְעַלַּלְתִּי” היא באמת “לעגתי לפרעה”. לכן, אם אנו קוראים את זה כך, הבורא אומר למשה, “שלוש המכות האחרונות באו כדי שתוכלו לספר לילדים ולנכדיכם שלעגתי לפרעה”. בהמשך, אומר לנו הרמב”ן, נחמנידס, שהבורא אומר: “אני עושה צחוק מפרעה”. לפיכך, מה שמתגלה בשבת “בֹּא”, אומר הרמב”ן, הוא הפסוק מתהילים, פרק ב, פסוק ד, שם נאמר כי “יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמו”ֹ. כלומר, הבורא לועג לאותו אדם.
אז מה בעצם נאמר פה? זה מאוד מעניין ברמות רבות, אבל אני רוצה להתמקד ברעיון הזה שלבורא יש חוש הומור. בזוהר נאמר שדוד המלך מכונה הליצן בחצר המלך, או ליצן של המלך. זה אומר לנו, למשל, שגם כשנתן הנביא בא אל דוד המלך כדי לומר לו מה הם הדברים שהוא חייב לתקן, דוד מצא דרך להתבדח על כך. והבורא, כך נראה, נהנה מבדיחותיו של דוד המלך.
כל הרעיון הזה שיש לבורא חוש הומור הוא יפה לכשעצמו. אבל, כמובן, יותר חשוב, מה עלינו ללמוד מזה? כאשר הבורא אומר למשה שהמכות הללו באות כדי שהוא יוכל לספר עליהן לילדיו ולנכדיו, משמעות הדבר היא שמשה יגיע לרמה הזו של הבנת הלעג לפרעה. ומכיוון שברמה אחת אנו יודעים, כפי שמלמדים המקובלים, שהסיפורים הללו אינם סיפורים על משה, בני ישראל ופרעה, אלא למעשה, אלה הם סיפורי חיינו, הרי שהתורה רומזת כאן אפוא שהדרך שבה אנו באמת יכולים לתקן את עצמנו ולגדול היא להתחיל לצחוק על עצמנו. לדוגמה, נניח שמישהו התעורר הבוקר, היה במצב רוח רע, וצעק על בת הזוג שלו, ואז בא לעבודה ומישהו אחר הרגיז אותו, אז הוא התפרץ על האדם הזה. ואז, בסופו של יום, אותו אדם הביט לאחור על יומו וראה את הדברים שאסור לו לעשות. זו רמה אחת, ומה שרובנו עושים.
עם זאת, יש רמה עמוקה יותר, שהיא חשובה יותר. הרמה העמוקה הזו היא כשאנחנו מסתכלים אחורה על היום או השבוע שלנו, ואומרים, על עצמנו, “האדם הזה הוא אידיוט; מצחיק איך שהאדם הזה התנהג.” ויש הבדל גדול מאוד בין שתי הרמות. ברמה האחת, אנו לוקחים את עצמנו ברצינות רבה: “כן, אני יודע/ת, לא הייתי צריך/כה לעשות את זה, ואני רואה את הדברים שאני חייב/ת לתקן”. עם זאת, במישור העמוק יותר, אנו רואים את הטיפשות שבהתנהגות שלנו. אם כן, מה שהבורא אומר למשה, ולנו, הוא שלעולם לא נהיה חופשיים מפרעה, חופשיים מהאגו שלנו או מהרצון לקבל לעצמו בלבד, עד שנוכל לצחוק על עצמנו.
“הבנת הנפילה שלנו היא שבאמת ממתיקה את הדין ועושה את התיקון.”
הזוהר מכנה את הצד השלילי כ”מלך זקן וטיפש”. ההבנה, אם כן, היא שלפעול בהתבסס על העצות של הצד השלילי הוא דבר טיפשי, מטופש ומצחיק, ומהווה התפתחות הכרחית של העבודה הרוחנית שלנו. זו שאלה חשובה לשאול את עצמנו: כשאני מסתכל/ת על היום שלי, על השבוע שלי, האם אני רואה דברים שאני צריך/כה לשנות? או, האם אני ברמה שבה אני מבין/נה כמה היו הפעולות שלי מטופשות ומגוחכות? ורק כאשר אנו מגיעים לראות את מעשינו כמטופשים ומגוחכים, כפי שעושה הבורא כשהוא מסתכל על הטמטום והטפשות של האדם, נוכל להגיע לרמה שבה אנו באמת יכולים לתקן.
“הבנת הנפילה שלנו היא מה שבאמת ממתיק את הדין ועושה את התיקון.”
אנחנו יודעים, וכאן אנו מגיעים לשלב אחד יותר עמוק, מכיוון שזה מושג חשוב, האומר שצריך להמתיק את השיפוט, את הדין, כדי שהוא יוסר. המקובלים מסבירים שהדרך להמתיק את הדין היא באמצעות צחוק. היו אפילו צדיקים מסוימים, לאורך הדורות, שהיו ידועים בבדיחותיהם; מי שהיה ידוע מאוד בבדיחותיו, למשל, היה הרב נפתלי מרופשיץ.
הרעיון הוא שבאמצעות בדיחה, באמצעות הרמה הזו של עשיית צחוק, נוכל להמתיק את הדינים. כאן, כמובן, אנו מדברים על עשיית צחוק מעצמנו. מה שאומר שעכשיו, בסופו של יום, כשאנו עושים חשבון נפש, ואומרים, “אוי, זה לא היה בסדר, איני צריך/כה לדבר באופן שלילי, או לכעוס, כמו שהתנהגתי אל אותו אדם היום”, זוהי רק רמה אחת. מכיוון שההמתקה האמיתית של הדין שיצרנו באמצעות הפעולות האלו תתרחש רק כאשר נגיע לנקודה שבה אנו צוחקים על עצמנו. כאשר אין אנו האדם הרציני שמסתכל על היום שלנו, ואומר, “אני חייב/ת לעשות את זה או את זה יותר טוב”, אלא, שנהיה מסוגלים לצחוק תוך כדי שאנו מקשיבים למלך הזקן והטיפש ההוא כפי שהזוהר מכנה אותו, שהוא היצר הרע שלנו, רק אז אנו ממתיקים את הדין ועושים את התיקון האמיתי.
אם כן, הבורא אמר למשה ששלוש המכות הבאות הללו במצרים מתרחשות כדי שהוא יגיע לרמת המודעות שבה הוא יוכל להבין, כמו שאומר הרמב”ן, את הבדיחה של הרצון לקבל עבור עצמו בלבד, הבדיחה שהיא פרעה, הבדיחה שהיא הנפילה שלנו לרצון לקבל עבור עצמנו בלבד. הרמב”ן מביא את הפסוק שאומר שהבורא צוחק בראותו אותנו מתנהגים בדרכיו של האגו; זו בדיחה עבור הבורא. וכשאנחנו מתחילים לקבל את הבדיחה הזו, כשאנחנו מתחילים להתבונן בדרך שבה אנחנו מתנהגים ומבינים עד כמה היא מגוחכת וצוחקים ממנה, זו רמה שמשנה לחלוטין את האופן שבו אנו רואים את החיים שלנו.
לעתים קרובות, אנו לוקחים את עצמנו ברצינות רבה, אנו לוקחים את הדברים השליליים שאנו עושים וכיצד עלינו לתקן אותם ברצינות רבה; כן, זו רמה אחת. אבל זו רמה נמוכה יותר. הרמה האולטימטיבית היא כאשר אנחנו מתבוננים בחיים שלנו ויכולים להגיד, “התנהגתי ככה, כעסתי על האדם הזה, הרשיתי לעצמי לדבר בצורה שלילית, וזה מצחיק, זו בדיחה, זה מגוחך.” ורמת ההבנה הזו של הנפילה שלנו היא זו שבאמת ממתיקה את הדין ועושה את התיקון.