מאת: מוניקה ברג
עם “חג ההודיה” בפתח, הכל מסתכם בקניות, קניות ועוד קניות. יש “בלאק פריידי”. יש “סייבר מנדיי”. וראו! כל כך הרבה דברים יפים מבריקים ונוצצים כמעט בכל חלון! וכל הפרסומות האלה! חלונות קופצים, מודעות, וכל מוצרי הנייר הצבעוניים שאנחנו חייבים לקנות למישהו שאנחנו אוהבים. ] כי מה אומר “אהבה” כמו חפצים, נכון?]
אנחנו כמובן מתכוונים לטובה. מי לא נהנה ממעט “תרפיית קניות” מדי פעם? אנו רוצים לתת. אנחנו רוצים לחלוק. וכפי שהקבלה אומרת, נתינה חסרת אנוכיות היא אחת המטרות הנעלות ביותר של החיים הרוחניים: הרצון לקבל לא לעצמי בלבד, אלא כדי לחלוק עם אחרים. אז במובן מסוים, כל זה נראה טוב ויפה.
עם זאת, בין אם אנו בוחרים להתמודד עם זה ובין אם לא, לכל דבר שאנו מקבלים או נותנים יש תוחלת חיים – מה שבימים אלה נוטה להיות קצר למדי. בשירו “מקום ראשון, מקום אחרון”, מהרהר הנס אוסטרום על גביע – פרס שהוענק על הישג כזה או אחר – שזרועותיו הכסופות יושטו “כל עוד המתכת הרכה והמבריקה שלו תחזיק מעמד”. מאוחר יותר, לאחר שהרהר על חוסר התכלית של הגביע לאחר שמקבלו נפטר, הוא מציין כיצד “במזבלה, הוא מתפרק בחן.” אבל לא תמיד כך הדבר. למעשה, בסוף אחד מ”ליל כל הקדושים” , העריך מחקר שנעשה בבריטניה ש-2,079 טונות של פסולת הושלכו למזבלות – בעיקר דלעות פלסטיק ותחפושות חד-פעמיות. וזה רק במדינה אחת. בחג אחד.
ה”מנטליות החד פעמית” חורגת גם מעבר לחיינו החומריים. מחפשים בן או בת זוג? אם אינכם אוהבים את התמונה שלהם, אתם יכולים פשוט לסלק אותה משם. מישהו פגע בכם ברשתות החברתיות? בטלו את החברות שלו או את המעקב אחריו. כל כך פשוט. כל כך קל! וזה מונע את כל הטרחה והמבוכה של פגישה פנים אל פנים.
אנו חיים בעולם מלא בכל כך הרבה עושר ועודף, עד כי קל להתעלם מקו הגמר ולשכוח להעריך את מה שיש לנו. עם זאת, כאשר אנו עומדים בפני זמנים של חוסר או צורך, ההערכה הזו חוזרת במהירות. בספרו Long Way Home, נזכר ניצול השואה סמואל שינדר כיצד החליף פעם שעון יקר ערך – מתנה אהובה מאביו – בפרוסת לחם קטנה ודלה כדי לחלוק עם אחותו. כשההישרדות הייתה בסכנה, השעון כבר לא היה חשוב. מה שכן היה חשוב זה החיים.
כיצד, אם כן, בעולם של השלכה והתעלמות, נוכל ללמוד להחזיר את האיזון ולזכור את מה שחשוב באמת? איך נוכל להתחבר לאוצרות ברי הקיימא בחיים ולהעביר אותם הלאה?
אנו יכולים להתחיל בהעדפת חוויות על פני דברים. מחקרים הראו שמה שאנחנו עושים גורם לנו יותר הרבה יותר אושר מאשר הדברים שיש לנו. לדעת הפסיכולוג מתיו קילינגסוורת’, “שום דבר חומרי אינו בעל ערך מהותי, מלבד הבטחת האושר שיש בו”. זה מכיוון שזיכרונות, בניגוד לדברים, אינם מגיעים למזבלות – אלא אם כן נשים אותם שם באופן מטפורי! בנוסף, חוויות קלות לעיצוב. הן מתכופפות ומשתנות עם אור היום. הן עוזרות לנו ליצור קשר עם אחרים. דרכן אנו מגלים יותר על העולם ועל עצמנו. אפילו הטלפונים והמחשבים שלנו, הממלאים תפקידים חשובים כל כך בחיינו – לעולם לא יכולים להיות חלק מאיתנו. גם הם, כמו קרטוני הפיצה המלוכלכים בראש ערימת האשפה, יתיישנו ויצאו משימוש.
יש פילוסופיה אינדיאנית המכונה “עקרון שבעת הדורות”. היא גורסת שההחלטות שאנו מקבלים היום חייבות לגרום לעולם בר-קיימא להתממש בעוד שבעה דורות קדימה. באופן דומה, מספר הזוהר כיצד בזכות בריאתנו (וכל השאר), מסוגל הבורא “לקלוט את הסוף כבר בהתחלה”. לכן, כשהשבועות הבאים יתגלו בפנינו עם כל נצנוצי העונג כדי לשמח ולסנוור אותנו, בואו נהיה מודעים יותר למה שאנחנו קונים, היכן זה עלול להיגמר וכיצד זה עשוי (או לא) להעשיר את חייהם של אחרים.
באשר לחיפוש אחר מתנות שהן יותר ברות קיימא שאנו יכולים לרכוש לעצמנו ולאחרים, אחלוק כמה עצות חכמות מאחת המורות הגדולות שלי, קרן ברג. היא לימדה ששום דבר לא נמשך זמן רב יותר – או מביא עמו יותר משמעות – מאשר נתינה. “תנו מעצמכם באופן שמשפר לתמיד את איכות החיים בעולם הזה”, אמרה. תרגול זה “הופך את המהות שלכם לזו של הבורא… יוצר מעגל שדרכו זורמות אליכם כל המתנות שקיבלתם במעגל רציף ובלתי פוסק“.
זה כמו למחזר ברמה רוחנית: אין בזבוז, הכל רווח! מכיוון שלפחות ברמה הארצית הזו, הדבר הקרוב ביותר למתנה נצחית הוא האור שאנו מאירים כאן ועכשיו.
אנו מאירים אותו כאשר אנו מעריכים את מה שיש לנו… כאשר אנו בוחרים לבזבז פחות ולחלוק יותר… כאשר אנו יוצרים חוויות המעשירות את החיים שלנו ושל אחרים. וכך אנו עוזרים להאיר את הדרך קדימה, מעבר ולמרות ההריסות.