מאת מיכאל ברג
בתחילת פרשת “וַיֵּרָא”, נאמר לנו ששלושה מלאכים באו אל אברהם. אולם אברהם לא ידע שהם מלאכים; הוא חשב שהם שלושה עוברי אורח, והאכיל אותם. זה היה היום השלישי לאחר ברית המילה של אברהם, והוא היה שרוי בכאב עצום; ואף על פי כן דחף את עצמו לחלוק ולהכין את הארוחה הזו עבור האורחים הללו. ומפעולת השיתוף ההיא, מבהיר הזוהר, הגיעה כמות עצומה של ברכות.
“אנו מתעוררים, ופועלים בהתאם לרצון לתת.”
אחת הברכות שנבעו מכך, כך נאמר, ושיתף זאת גם המקובל הגדול אברהם אזולאי, הייתה הנחיית אברהם לגלות את המקום המוכר לנו כ”מערת המכפלה”, המערה שבה קבורים אבותינו. בפרשה שלאחר “וַיֵּרָא”, “חַיֵּי שָׂרָה”, קונה אברהם את חלקת האדמה הזו כדי שתהיה מקום קבורתה של אשתו שרה. מאוחר יותר נעשתה המערה גם למקום קבורתם של אברהם, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. אבל בפרשה זו, פרשת “וַיֵּרָא”, הובל אברהם אל חלקת האדמה הזו כשרדף כל הדרך עד מערת המכפלה אחר אחד העגלים שעמד להשתמש בו לסעודה; והעגל הזה, נאמר, היה למעשה מלאך.
יתר על כן, הזוהר והמדרש מספרים לנו שבזכות האור שהתעורר על ידי אברהם בפעולת הנתינה שלו, חיו בני ישראל 40 שנה והתקיימו בזכות המן במדבר. ונאמר לנו שהיכולת לגילוי אור חיי הנצח, מה שנקרא מתן תורה, התעוררה גם היא בזכות פעולת אברהם בפרשת “וַיֵּרָא”.
ברור, אם כן, שהייתה זו פעולה חשובה מאוד. עם זאת, הדבר המדהים שאנו למדים הוא שזו הייתה גם פעולה חסרת טעם. מדוע? מכיוון שכמו שאומר הזוהר, מלאכים אינם אוכלים. לכן, כל האוכל שאברהם בילה שעות בהכנתו היה לשווא; זה בעצם אומר שהמלאכים היו חייבים להעמיד פנים כאילו הם אוכלים. זוהי הבנה מדהימה: אברהם לא האכיל אנשים שהיו רעבים, או אפילו ישויות שיכולות לאכול. לכן הייתה הפעולה מיותרת לחלוטין ולא הייתה לה השפעה רצויה.
“האם ההתמקדות הייחודית שלי בפעולת הערת “הרצון לתת” ואז לפעול על פיו, אינה קשורה לאופן שבו הוא בא לידי ביטוי?”
“אנו חולקים כי אנו יודעים שעל ידי כך אנו מתחברים לאור הבורא ומושכים לעצמנו ברכות”.
אבי, הרב ברג, היה מדבר על כך שכל כך הרבה פעמים בחיים אנו רוצים תוצאה מסוימת, או שמציאות מסוימת תתקיים, כתוצאה מפעולת הנתינה שלנו. אבל אנו חייבים להבין שמה שמתרחש כתוצאה מהפעולה הוא חסר חשיבות לחלוטין. הדבר היחיד שחשוב הוא העובדה שאנו מתעוררים, ופועלים לפי “הרצון לתת”; ואם הוא בא לידי ביטוי בצורה כזו או אחרת, או אפילו אם יש לו ביטוי אמיתי בכלל, זה כלל לא משנה.
לעתים קרובות כשאנחנו רוצים לתת למישהו, ובאופן מיוחד, אנו מתמקדים באופן שבו אנחנו רוצים שהוא ירגיש לגבי זה, או בדרך שאנו רוצים שהוא יגיב לזה. עם זאת, עכשיו אנו מבינים שכל זה שגוי; הסיבה לכך שאנו נותנים אינה בהכרח התועלת שמקבל האדם האחר, אלא פשוט מכיוון שאנו חייבים כל הזמן לתת ולעורר את הרצון לתת. על ידי התעוררות הרצון הזה לתת, ללא קשר לאופן בו הוא מתבטא, היכן הוא מתבטא או למי הוא ניתן, אנו מושכים לעצמנו כמות אינסופית של ברכות.
אחת המתנות הגדולות שאנו מקבלים מאברהם בשבת “וַיֵּרָא”, היא אפוא להרפות מהתוצאה הרצויה שאנו מצפים לה בזכות פעולת הנתינה שלנו. במקום, אנו נותנים כי אנו יודעים שעל ידי כך אנו מתחברים לאור הבורא ומושכים לעצמנו ברכות. אנו יכולים לשאול את עצמנו: האם ההתמקדות הייחודית שלי היא לעורר “רצון לתת” ולאחר מכן לפעול על פיו, ללא קשר לאופן בו הוא בא לידי ביטוי? אם כן, שמירה על טוהר הרצון היא מה שמושך אל חיינו ברכות אינסופיות. כמו הבורא, אנו פשוט רוצים לעורר רצון לתת, כפי שעשה אברהם, למרות שזה יכול להיות, כמו במקרה שלו, ללא מטרה.