מאת: מוניקה ברג
כפי שמלמד הזוהר, כולנו עוברים מן העולם הזה, אך האור שאנו מביאים אליו לעולם אינו עוזב. חשבתי על הרעיון הזה הרבה. כי בעוד ששתי דמויות האב המשפיעות ביותר שהכרתי – אבי וחמי – עברו מהחיים הארציים הללו, השפעתם נותרה חיה וקיימת.
ברוח זו, וכדי לכבד את שניהם בשבוע זה של יום האב, הייתי רוצה לשתף כמה משיעורי החיים שהם העבירו לי. ועכשיו אני מעבירה אותם אליכם, באהבה:
1. להיות חזקים אין פירושו שאינכם יכולים להיות עדינים, אדיבים ואמפתיים.
הרב ברג, חמי והמורה הנערץ שלי, היה אחד האנשים החזקים שהכרתי. יחד עם זאת, מעט אנשים בעולם הזה יכולים להתחבר לכאב או לחוויה של אחר בחמלה אותנטית שכזו. שכן עד כמה שהיה חכם ומצליח כמנהיג רוחני, בפיתוח מרכז הקבלה ובפגישה עם אנשי רוח גדולים אחרים בעולם, היה הרב אמפתי וצנוע להפליא.
אני זוכרת בבירור כל כך, אפילו היום, איך הרגשתי רק יומיים אחרי שג’וש נולד. חזרתי הביתה מבית החולים. הפצעים שלי עדיין היו טריים, והייתי שרויה בכאב עמוק – גם כאב מהסוג הפיזי, שנבע מהניתוח הקיסרי, וגם כאב פחות גלוי שנבע מהידיעה שבננו אובחן עם תסמונת דאון. אני זוכרת שהרגשתי שבורה מאוד. הייתי ממש אכולה רגשית; פחדתי, הייתי מלאה בספקות לגבי העתיד ומבולבלת באשר לאופן שבו אנווט בעולם שעכשיו הרגיש לי זר. באותו אחר הצהריים, בעודי יושבת על מיטתי, נכנס הרב, לקח כיסא, ופשוט ישב לידי בדממה. לאחר שחלפו כעשרים דקות, הוא הביט בי ואמר בפשטות, “מוניקה, זה לא קרה רק לך.” ובאותו רגע, 50% מהכאב שלי פשוט התפוגג. זה לא היה רק הכאב והפחד שלי. לא הייתי לבד. מעולם לא הרגשתי נראית או מובנת במלאות כזו.
חמי אמר פעם ש”אהבת הזולת היא הדרך שבה אנו ניגשים למציאות האמיתית ומשפיעים על כל אטום ביקום.” הוא צדק – מכיוון שהנוכחות שלו עדיין משפיעה על כל אטום בנו!
2. היו בוודאות באשר לדרככם, והתמידו בה.
אני מספרת פעמים רבות את סיפורה של תקופה אחרת שבה, לאחר שנולדה בתנו, מרים, חוויתי פחד בריאותי מפחיד. אבל הרב אמר (או ליתר דיוק, צעק) לי דרך הקצה השני של הטלפון, כשהבהלה שלי התחילה להשתלט, “מוניקה! פחד הוא לא אופציה!” והמילים שלו הדהדו עמוק עד כדי כך, שהפכו לכותרת הספר הראשון שלי. והוא חי על פי המילים האלה בעצמו. הנחישות וההתמדה שלו היו, מכל הבחינות, ייחודיות. ועם כל זאת, עם כל חוסר הפחד הבלתי מעורער הזה, הוא עדיין דירג את האהבה בראש הרשימה שלו. הוא (בחצי צחוק) כינה את עצמו “אנוכי”, והעיר שהוא שיתף את האור שלו רק מכיוון שהיה חייב לקבל יותר אור בעצמו! אבל הוא – כמו כולנו – יכול היה לתת בדיוק מי שהיה – הוא היה כוח. וודאות. וטוב. ואור.
3. אהבה היא קבלה מעל ומעבר לכל תנאי.
אבי לא היה איש ציבור כמו הרב, אבל עבורי הוא היה ענק. (נכון, הדמנציה שלו שינתה זאת – אבל הגרסה הזו שלו לא הייתה מי שהיה במשך רוב חייו.) אחת התכונות הגדולות ביותר שהקנה לי אבי הייתה אותה אהבה ללא תנאי שהחדירה בי חופש מחשבה ולב שהתממשו במלואם רק לאחר שהוא שנפטר. הגרסה שלו לאהבה הייתה מקבלת, ללא קשר לנסיבות. הוא היה מחזיק את ידי בשקט, מילולית ופיגורטיבית, גם בזמן שבחרתי בחירות שהוא ידע שישפיעו עליי לרעה.
כשהייתי נערה, נאבקתי בהפרעת אכילה, ואבי מעולם לא חקר אותי. הוא פשוט קיבל אותי. בתקופות מאתגרות כאלה ואחרות בחיי, הוא נמנע מלנסות לשלוט בי. הוא לימד אותי ששליטה מנוגדת לאהבה. וכאשר ריפאתי את עצמי, הבנתי שהיציבות השקטה של אבי היא המגדלור שלי. ידעתי שלא משנה כמה רחוק אני עלולה להיסחף, אפילו מעצמי, הנמל הבטוח הזה תמיד נמצא אתי. וזה עדיין כך.
4. פגיעות מזמינה (ומגדילה) את היכולת שלנו לאהוב ולהיות נאהבים.
אבי גם הראה לי שהיכולת המופנמת להיות נאהבים היא עוצמתית בדיוק כמו הכוח החיצוני של האהבה. כשהייתי אתו, לא הרגשתי כל צורך להסתיר את החולשות והמלאכים האפלים שלי, כי הוא יצר עבורי מקום שבו יכולתי להיות האני הכי אותנטי שלי. הוא היה אדם מלא הבעה ורגשות, מסוג האנשים שאמרו, “אני אוהב אותך” פעמים רבות ביום, לאלה שאהב. הוא לא פחד להראות את אהבתו, לבכות מול אחרים או להודות שטעה. הוא העריך מאוד את משפחתו, והוא נתן וקיבל אהבה ללא כל התנצלות.
בזכות כל זה, התחזקתי מספיק כדי לאהוב ולהעריך את עצמי. ידעתי שלא משנה מה אומר או אעשה, אבא שלי תמיד יאהב אותי. זה היה משחרר לדעת שאני יכולה להיות אני – לטוב ולרע – ועדיין להיות נאהבת לחלוטין!
5. למדו לאהוב ולקבל את עצמכם קודם כל (כולל כל המוזרויות!). אחרי זה הכל אפשרי!
אהבה עצמית לא מתרחשת פתאום; היא מתפתחת עם הזמן ועם תרגול וניסיון. בטיול הראשון שלי לישראל עם אבי (היינו רק שנינו), התחלתי להבין זאת. מכיוון שבפעם הראשונה, סוף סוף ראינו זה את זו וזו את זה כפי שהיינו – מעבר לתפקידים המשפחתיים שלנו. צחקנו עד שבכינו… וחלק מהצחוק הזה נבע מהחלקים ה”מוזרים” של עצמנו שחשפנו. בכך שלמדתי לקבל ולהעריך את אבי בדיוק כפי שהיה, למדתי לקבל גם את עצמי.
גם אבי וגם הרב עזרו לי לטפח את האהבה העצמית שלי. הם עודדו אותי לסמוך על האותנטיות שלי ולמצוא את המטרה והפוטנציאל שלי – וזה בדיוק מה שהעולם צריך שכל אחד מאיתנו יחלוק!
השבוע, קחו רגע להרהר, להתבונן ולהיות אסירי תודה על הלימודים שלמדתם מאותם אבות – או טיפוסים אבהיים – בחייכם.
אמנם לא כל הלימודים בהכרח חיוביים, אבל כולם עוזרים לנו לגדול. מכיוון שלא משנה היכן אנחנו נמצאים היום, אנו תמיד עומדים על כתפיהם של אלה שבאו לפנינו. ומן המקום הזה, אנו יכולים לראות קצת יותר רחוק ולעוף קצת יותר גבוה.
בהאהבה
מוניקה ברג