סיפורי צדיקים – הקמצן הקדוש
מאת יהודה ישורון
המקובלים מסבירים שיש שלוש דרכים להתחבר ולמשוך אור מנשמות צדיקות שעזבו את העולם הזה: ביקור בקבריהן, קריאה מדברי חכמתם, או קריאת סיפורים עליהם. בכל סיפור שנקרא אנו לא רק מושכים מן האור שהנשמות הצדיקות הללו גילו, אלא גם ממתנת הלימוד שאנו לומדים מן הצדיק הזה.
לפני מאות שנים, בכפר קטן ליד קרקוב, פולין, חי אדם בשם יוסלה הקמצן. הוא היה האדם הקמצן ביותר בכל פולין, אולי אפילו בכל אירופה. הוא היה עשיר מאוד אבל נהג לסלק את העניים מעל פניו. הוא היה יורק עליהם וטורק את הדלת בפניהם. הוא היה אדם שנוא מאוד על כל הקהילה, עד כדי כך שכאשר הוא מת, הם אפילו לא קברו אותו כהלכה. גופתו פשוט הושלכה מעבר לגדר אל תוך בית הקברות,והושארה לנשרים. אדם כמוהו לא היה ראוי לקבורה כהלכה.
כמה ימים לאחר מותו, פנו כל האנשים העניים מהכפרים הסמוכים אל המנהיג בתלונה. כל יום שישי, הם זכרו זאת מאז ומתמיד, הם היו מקבלים מעטפה אנונימית בדיוק עם סכום הכסף שהיה דרוש להם לשבת. אבל השבת הזו הם לא קיבלו מאומה, וכיצד הם יכינו את השבת עכשיו? מה הם יכולים לעשות כדי להתחבר עם האנרגיה הקדושה הזו אם הם לא יכולים להרשות לעצמם מזון לאכילה?
לא עבר זמן רב עד שכולם הבינו שיוסלה הקמצן היה נותן המעטפות האלמוני. הוא רצה לוודא שאף אחד לא יגלה זאת לעולם. הוא לא חיפש שום הכרה ולא הייתה לו שום אג’נדה. הנתינה שלו הייתה מאה אחוז אמיתית, ולא היה אכפת לו מה אנשים יחשבו. הדבר הזה לבדו אפשר לנשמתו להתעלות לגבהים עצומים כאלה.
כמובן שהוא קיבל קבורה ראויה לאחר מכן, אבל אפילו מצבת האבן שלו צנועה וקשה למצוא אותה בבית הקברות העתיק של קרקוב.
אפילו לאחר מותו, הוא לא רצה שום הכרה.
אנו לא חייבים לחיות את חיינו בצורה זו, אבל ייתכן וכולנו יכולים לבחון מקרוב את האופן שבו אנו נותנים ובאיזו תדירות אנו מנסים לראות מי הבחין בנתינה שלנו.ייתכן שבפעם הבאה שבה נרצה לקחת קרדיט על משהו, נעצור את לשוננו. כפי שאומר הזוהר של פרשת “כי תשא”: ברכות יכולות לשכון אך ורק במקום הסמוי מן העין“.
מי ייתן וזכותו של יוסלה הקדוש תעורר את רצוננו לתת לנזקקים ולצמצם את קול האגו החפץ בהכרה.