"אמור לי ואשכח, למד אותי ואזכור, שתף אותי ואלמד" (בנג'מין פרנקלין).
במהלך השנים, רבים מאתנו הופכים בשאלה מה באמת ילדינו צריכים מאיתנו.
לדעתי, הורים נועדו כדי להדריך את ילדיהם ולהכין אותם לחיים עצמאיים. תפקידנו לספק לילדינו את הטוב ביותר כדי להעצים אותם בתהליך הצמיחה מילדים למבוגרים.
במשפחות בהן יש שני הורים, לכל אחד מהם השפעה ייחודית על התפתחותו של כל ילד.
פוסט זה נכתב לכבוד יום האב האחרון, שחל בארצות הברית ב-16 במאי, ובמסגרתו ביקשתי לבדוק כיצד יכולים אבות להעצים את תפקידם ונוכחותם בחיי ילדיהם כדי שיהפכו עבורם מודל לחיקוי.
כמו כל מערכת יחסים אחרת, גם מערכת יחסים בין אב לבין ילדיו, בנים ובנות כאחד, היא אורגניזם שצומח ומתפתח לאורך זמן, מתוך הקשר היומיומי המתקיים בין שני הצדדים. הקשר הזה, שבין האב וילדיו, הופך להיות יישות שלישית שמלווה את הילדים לכל אורך חייהם.
העידן המהיר בו אנו חיים על המציאות התובענית שבו, על הסחות הדעת והשעות הארוכות בהן שני ההורים נמצאים בעבודה – כל אלה מאלצים אותנו להתמודד עם בעיה קשה של ניהול זמן. כיצד נצליח, בתוך הדרישות העצומות של חיי היומיום, לשדר לילדים שלנו שהם חשובים לא פחות מהמחויבויות החיצוניות שלקחנו על עצמנו? האם יש פתרונות קסם שיסייעו לנו גם להישאר מקצועיים ומחויבים למשימות שלנו, וגם להשקיע בעצמנו ובזמן איכות בתוך המשפחה?
למרבה הצער, פעמים רבות וללא כוונה תחילה, אנחנו מתמסרים לחובות המקצועיים שלנו ולאחריות הקיומית המוטלת עלינו, עד שהילדים שלנו עלולים להרגיש שהם לא חשובים כמו העבודה שאנחנו מבצעים.
לפני מספר שנים, כאשר לבני הבכור דוד מלאו תשע שנים, החלטנו לצאת רק שנינו לארוחת ערב חגיגית. כשהגיע המועד, ירדתי למטה במדרגות וקראתי לעברו: "בוא נלך!".
דוד בני הביט בי ואמר: "זה מה שאת לובשת לארוחת ערב?" התלבשתי יפה, אך לא רשמי.
כששאלתי אותו למה הוא מתכוון, שמתי לב שהוא התלבש באופן רשמי, כפי שמתלבשים לאירוע חגיגי: מכנסיים מחויטים וחולצת פסים מכופתרת. דוד הביט בלבושי הפשוט ושאל: "למה את לא מתגנדרת לכבודי, כפי שאת נוהגת בדרך כלל כאשר את יוצאת לארוחת ערב עם הסטודנטים או עם החברים שלך?"
ליבי נמס לחלוטין.
בדרכו שלו, הוא הביע בני את רצונו, שהיציאה לארוחת ערב איתו תהיה חשובה בעיני לא פחות מהפגישות שאני מקיימת עם אנשים אחרים בחיי.
חיבקתי אותו, ומיד רצתי בחזרה למעלה, ללבוש שמלת ערב ולהתאפר.
הורות בהתאמה אישית או: "חנוך לנער על פי דרכו"
כאמא לשני בנים ושתי בנות (שאחת מהן נולדה באחרונה), אני מבינה כיום שבנים ובנות דורשים הורות בהתאמה אישית – וכי הורות לבן שונה מהורות לבת, ולכן, לטובתם, רצוי שנשנה את סגנון ההורות שלנו.
כולנו מכירים את הסטריאוטיפים הקיימים בחברה, על המבנה הפנימי של נערים וגברים, זה שנבנה דרך אמצעי התקשורת, מערכות החינוך, משחקי וידאו וטלוויזיה – זה שממנו למדנו ש"בנים לא בוכים" או "לא מביעים רגשות" כיוון שמדובר בסימן לחולשה. עוד חינכו אותנו להאמין שבנים הם אנרגטיים יותר ובאופן מולד שובבים יותר מבנות, ולכן דורשים יותר משמעת.
אמונה זו לגבי אידיאל הגבריות מתפשטת גם בחברה של היום. אבל האם לא הגיע הזמן לשנות את הגישה? האם לא הגיע הזמן להבין שמדובר בטעות בתפישה שמונעת מהילדים שלנו להפוך להיות מי שהם יכולים להיות?
ברגע שאנחנו כחברה מכתיבים לילד איך הוא "צריך להיות" ואיך הוא "צריך להתנהג", אנחנו מונעים את הסיכויים שלו להתפתח לאדם ייחודי, שעומד בפני עצמו.
למרבה הצער, הורים, מבוגרים ומורים המשדרים לילדים את הציפיות הללו, הופכים להיות המקבעים הגדולים ביותר של אישיותם.
במקום זה, עלינו לשחרר ולאפשר לכל אחד להיות מי שהוא באמת, בלי ציפיות מוכתבות מראש, בלי סטריאוטיפים ובלי דעות קדומות.
למעשה, אף אחד לא צריך להיות שום דבר אחר מאשר מי שהוא באמת ומי שהוא רוצה להיות.
ובדיוק כאן מתחיל תפקידנו כהורים: לאפשר לילדים שלנו סביבה בטוחה בה הם יוכלו להיות במגע עם הרגשות הפנימיים שלהם, בה הם יוכלו להרגיש חופשיים ובטוחים לבטא מגוון של רגשות – מעצב ופחד ועד כאב ואהבה.
בבית מטפח, בנים ובנות לומדים לפתח אמפתיה כלפי אחרים. הם לומדים שזה לא דבר רע כשבנים בוכים או מביעים רגשות – דבר חשוב עבור שני המינים. כשאנו משקפים להם שזה בסדר להרגיש, אנחנו מסייעים להם להיות במגע עם הרגשות שלהם, להבין מה הם מרגישים ולרתום את התחושות שלהם באופן שמטפח בתוכם חמלה ובטחון עצמי.
בנים זקוקים למודל חיקוי איתן כדי לעצב את אישיותם בצורה הנכונה עבור רוב הבנים, האב הוא המודל הראשון לחיקוי.
במשפחתנו, מיכאל, בעלי, הוא האבא מודל חיקוי נפלא עבור הילדים שלנו, בנים ובנות כאחד. הוא מגדלור של הבנה, רגישות, שכל ישר וחוזק.
בנים צריכים מישהו שינחה אותם במסעם קדימה, ויעודד אותם. הם זקוקים לדמות רוחנית וסוחפת, גיבור בשר-ודם נגיש ואמיתי שאפשר ללמוד ממנו, ולחקות את התנהלותו (ולא רק גיבור על…).
אחד המאפיינים שאני אוהבת במיוחד בהתנהגותו של בעלי, היא יכולתו להרגיש, לאהוב ולהביע את עצמו באופן מלא ושלם. אני מאוד נרגשת לדעת שהוא המודל לחיקוי של הילדים שלנו. בניי ילמדו שזה בסדר להביע רגשות ובנותיי ילמדו להעריך את חשיבות התכונה הזו באדם עמו יבחרו לחיות את חייהן.
בקבלה, מודעות היא המפתח לשינוי
לפי התפישה הקבלית, כל אחד מאיתנו נולד למשפחה מסיבה מסוימת.
לסיבה זו המקובלים קוראים לה "תיקון".
תיקון הוא העבודה שאנחנו אמורים לעשות כדי לתקן היבט שלילי של עצמנו שאנחנו קשורים אליו, כמו למשל האגו שלנו, או הצורך להיות תמיד צודק.
התיקון נועד להעביר אותנו תהליך של שינוי, שמטרתו לגרום לנו לחיות חיים מלאי אושר וסיפוק, לחשוף את הפוטנציאל האולטימטיבי שלנו, ולהשיג את מה שלמענו באנו לעולם הזה.
לפעמים אנחנו מחליטים להשתנות בעצמנו, ולפעמים השינוי מתרחש בתגובה לאנשים או אירועים מסביבנו.
היות וכל אדם צריך לעבור שינוי ייחודי, אין זה נכון לגדל את הילדים שלנו כגרסאות מיניאטוריות של עצמנו. עלינו לתמוך בהם ככל יכולתנו כיצורים אינדיבידואלים ולספק להם את הכלים ואת הסביבה התומכת שיאפשרו להם לגדול ולהתפתח למבוגרים שהם עתידים להיות.
ההורים שלנו יכולים להיות המורים הגדולים ביותר שלנו, אבל אין זה אומר שהם לא יעשו טעויות… ודווקא הטעויות הללו, הן שיכולות ללמד אותנו מה אנחנו לא רוצים להיות.
למשל, אולי גידלו אותנו בסביבה בה הרגשות היו מודחקים? ואולי רציתם שההורים שלכם יהיו פחות רציניים? האמת היא, שההורים שלכם היו בדיוק מה שהם נועדו להיות עבורכם.
גווינת' רינבורג, מומחית לאיכות חיים, מצביעה על כך שלעיתים אנו יוצרים בעצמנו סיפורים לגבי מי היו ההורים שלנו, ואיך הם אחראים למי שהפכנו להיות.
רינבורג כותבת: "הורים כמובן רוצים עבור ילדיהם את הטוב ביותר, אבל, לפעמים, ומבלי להבין את המשמעות של מעשיהם לטווח הארוך, הם מעמיסים את חוסר הביטחון, האכזבות והחלומות שלהם על כתפי ילדיהם, ובכך גורמים להם להרגיש שהם לא יגיעו לשום דבר."
עודדו את הילדים לשתף
חשוב שהילדים שלנו ירגישו תמיד בטוחים להביע בפנינו את מחשבותיהם ולשתף אותנו ברגשותיהם.
באחרונה כתבתי על כך ההתמודדות של בני בן ה-14 עם רגשותיו באשר להריון שלי. בני חש לא בנוח עם המראה החיצוני המתעגל שלי, שהיה לפתע מוזר בעיניו (הוא היה צעיר מכדי לזכור אותי בהריון עם שני אחיו הבוגרים).
היה לו קשה להשלים עם העובדה שמתפתח בתוכי תינוק.
כשהפכתי מודעת לתחושותיו היה חשוב לי לדבר איתו על הדברים וליצור עבורו מרחב התבטאות בלי שירגיש שאני שופטת אותו.
ילדים, במיוחד בנים, זקוקים לאהבה ותמיכה ללא תנאי, כי הם עדיין מרגישים את הלחץ הסטריאוטיפי הדורש מהם "להיות חזקים" ו"לא לבטא רגשות". לכן, דווקא ביחסים עמם חשוב לשדר שהם יכולים לבטא בבטחה את רגשותיהם. אני מאמינה שכאשר נוהגים כך, מחוללים את השינוי.
רונלד וורן הוא חבר מועצת המנהלים של ארגון האבהות הלאומי בארה"ב. וורן סבור שחובה לסחוף את הבנים לפעילויות שיש בהן חמלה, שכן הדבר הכרחי לגידול בנים רגישים לזולת ובעלי מודעות.
לדבריו, חשוב שאבות ישקפו לבניהם התנהגות כזו, ש"כל מה שבנך עושה הוא חשוב לך, לכן אתה יכול להראות לו מה באמת חשוב – והוא יקבל זאת".
חשוב למיכאל ולי שהילדים שלנו ילמדו לחיות חיי נתינה ושירות לזולת ולכן, כשקראתי את הציטוט של וורן, הרגשתי תחושת הזדהות, שכן גם אנחנו, שחיים לפי ערכי הקבלה, מצדדים מאוד בנתינת צדקה ובתמיכה בקהילה.
הילדים תמיד במקום הראשון
הזכרתי בתחילת דבריי את המציאות התובענית של חיי היומיום, וכאן המקום להדגיש שוב שלמרות כל החובות והמחויבויות עלינו להפגין כלפי הילדים שלנו את התחושה שרווחתם נמצאת תמיד במקום הראשון בסדר העדיפויות שלנו וכי כל דבר אחר הוא משני.
כהורים, אנו נוטים לשים דגש על פרמטרים שעשויים להיות משניים בחשיבותם: נכון שהכנת שיעורי הבית, שעות שינה קבועות ואכילה מסודרת הם אלמנטים חשובים לרווחתם הכללית של הילדים שלנו, אבל יש דברים חשובים מהם פי כמה. למשל, אין דבר חשוב יותר לילדים שלנו מהידיעה שאנחנו, הוריהם, מאמינים בהם ואוהבים אותם ללא תנאי. זה המזון הרוחני החשוב, זה מזון לנפש ולנשמה, והוא חיוני לא פחות מפירות, ירקות וחלבונים.
אנחנו חייבים להזין גם את נשמתם ולא רק את גופם.
הילדים שלנו מתבוננים בנו ומחקים את התנהגותנו. עבורם, אנחנו משקפים את הנכון והטוב לעשות. לכן עלינו לזכור שהדרך בה אנחנו מנהלים את עצמנו היא שתלמד את ילדינו כיצד להתנהל בחייהם.
ילדים לא לומדים דברים כי אומרים להם או משננים באוזניהם, ילדים לומדים דברים כאשר מדגימים אותם בפניהם. הם לומדים על דרך החיקוי והשיתוף. לכן, כדי ללמד אותם את דפוסי החיים, הפכו אותם לשותפים לעשייה, הזמינו אותם להיות חלק מהדברים שאתם אוהבים לעשות.
כבר כאשר הם נולדים ובעודם תינוקות רכים, הפגינו כמיהה להיות בחברתם, אל תהססו לחבק ולנשק אותם, בטאו את אהבתכם אליהם, ודברו על כמה שאתם אוהבים אותם, בכל מצב.
ממחשבה לפעולה:
אמרו לילדים שלכם שאתם אוהבים אותם. אמרו שאתם מקבלים אותם כפי שהם. הראו לבנים ולבנות שלכם שהם היצורים המשמעותיים ביותר בעיניכם. כשהם בוכים אמרו להם שהם לא צריכים להתבייש בדמעותיהם.