השבת אנו מגיעים לפרשה חשובה נוספת, ובמהלכה מתרחש גילוי עשרת המצוות במעמד הר סיני. אירוע זה אולי ידוע טוב יותר בשם "עשרת הדיברות".
הזוהר מסביר שבשבת זו (במעמד הר סיני ועד ימינו אנו) מתקיים מצב של גילוי של האור המוחלט של הבורא והמוות מוּסר מן העולם… באותה נשימה נמסר לנו שבני ישראל איבדו את יתרון זה מיד לאחר מכן – בגלל חטא העגל.
מדי שבוע אנו קוראים בכתבי המקובלים במטרה לגלות עומקים ורבדים נוספים, ועליי לציין כי השבוע, מדובר בפעולה מאתגרת במיוחד, כיוון שהרבה מאוד כתבים ופרשנויות מיוחסים לפרשה הזו. מתוך כל היבול העצום הזה, יש סוד אחד מתוך הפרשה שברצוני לחלוק עמכם, ושאותו אני מוצא מרגש וחשוב מאוד.
באחד מחלקי הפרשה, לפני שמסופר על עשרת הדברות נאמר: "ויתייצבו בתחתית ההר". הווה אומר, בני ישראל התכנסו למרגלות ההר.
בנקודת הזמן הזו, בני ישראל עומדים למרגלות הר סיני וממתינים לגילוי. לדעת המקובלים בתיאור "ויתייצבו בתחתית ההר" גלום סוד חשוב מאוד באשר לבורא. לפי הפירוש הקבלי לעניין זה, הבורא עקר את הר סיני משורשו, החזיקו מעל לראשם של בני ישראל, ואמר להם: "אם תקבלו את התורה, ותקבלו על עצמכם את העבודה הרוחנית – מה טוב. אך אם לא תקבלו על עצמכם את העבודה הרוחנית – מות תמותו כאן", כלומר, הבורא "יפיל" את ההר שמעל ראשיהם, ולמעשה יגרום למותם.
במעשה זה, הבורא לכאורה מכריח את בני ישראל לקבל עליהם את העבודה הרוחנית.
התלמוד, בהתייחסות לסיפור זה, מסביר שכעת יש לכולנו תירוץ טוב לשאלה מדוע אנחנו "נופלים", כלומר, מדוע אנחנו לא מתמסרים לעבודה רוחנית. במצב כזה אנחנו יכולים להגיד לבורא "תראה, אנחנו לא באמת קיבלנו עלינו את העבודה הרוחנית, אנחנו לא הסכמנו לכל חוקי העבודה הרוחנית. אתה הכרחת אותנו. אז יש לנו תירוץ".
למעשה, כאשר בוחנים זאת, כל פרשת השבוע רצופה בתירוצים.
אבל בסיפור הזה יש אלמנט מוזר שאינו מתיישב עם מה שאנו יודעים עד כה לגבי בני ישראל.
הרי ידוע שבני ישראל היו נרגשים מאוד לקבל על עצמם ולבצע את העבודה הרוחנית שלהם, ובנוסף לכך, כפי שמסביר הרב אשלג בספרו "חכמת האמת", קיבלו על עצמם בהתרגשות וללא ספקות גם את ביצוע העבודה הרוחנית עבור העולם כולו
אם כן, מדוע היה צריך הבורא לכפות את הרוחניות על בני ישראל? מדוע לכפות משהו על מישהו שנרגש לעשותו? הרי אין בכך שום היגיון.
התשובה מספקת לנו תובנה חשובה מאוד: כשאנו "נופלים", וכולנו "נופלים", ביומיום, הצד השלילי שבתוכנו רוצה שנחשוב שעשינו טעות איומה – "נפלתי. אני במקום חשוך. יצרתי תהום רוחנית עבורי. האם אני מחובר לבורא בנקודה זו? אני לא. אני במקום חשוך, הבורא איננו כאן, ולראייה – המעשה השלילי שלי. כעת אני לבד".
המחשבות השליליות הללו הן שיימשכו אותנו כלפי מטה, יגרמו לנו לשקוע עוד ועוד ולהפוך שוב ושוב בטעות שעשינו, להתהלך בחשכה ולהישאר תקועים.
אבל זו לא המציאות האמיתית. זה שקר שהצד השלילי מספר לנו, כיוון שכך נוח לו שנתנהל ולצערנו, כולנו מאמינים בשקר הזה לעתים קרובות מדי.
והיכן נמצאת האמת?
האמת היא שאפילו לפני שאנחנו נופלים, הבורא יודע שאנחנו עומדים ליפול, ולא רק שהבורא נמצא בתהום למעננו, אלא שהוא כבר בנה סולם ותכנן עבורנו פתח מילוט מתוך החשיכה. האם אנחנו יודעים זאת?
בקבלה יש מושג שהמקובלים מכנים: "אחזתיו ולא ארפינו", הבורא אומר: "אני אוחז באדם הזה ולעולם לא ארפה ממנו". וזוהי האמת. בכל פעם שאנו נופלים לתוך תהום, עלינו לזכור שהחושך השולט במעמקים אינו חושך אמיתי; הוא מלא באור. ואסור לנו לשכוח שבכל "נפילה", הבורא איתנו, בחושך.
הצד השלילי לא רוצה שנדע זאת ושנבחין בכך. הצד השלילי רוצה שנחשוב שנפלנו לחשיכה, וכורה עבורנו תהום ענקית, כדי שנמשיך לשקוע עוד ועוד וכך הוא ימנע מאיתנו מלהתחבר חזרה לבורא, ולאור הבורא.
נקודה זו מובילה אותנו לתובנה יפה:
שאלה: באיזה מצב הבורא קרוב אלינו יותר?
תשובה: כאשר אנו בתוך התהום.
איך זה יכול להיות? כשאנו "נופלים" אנחנו מגיעים לתחתית הקיום, ומי שנמצא איתנו שם, אוחז בידינו ומושך אותנו חזרה כלפי מעלה, הוא הבורא. כך, שלמעשה, אנו קרובים לבורא כאשר אנו יוצאים מן התהום, הרבה יותר מאשר אנחנו על שביל הישר.
ובחזרה לסוד שבסיפור בני ישראל: הבורא ידע שבני ישראל עומדים ליפול במתן עשרת הדיברות. כתוצאה מכך, הבורא כבר נמצא בתהום וכבר בנה עבורנו סולם שיוציא אותנו מן החשיכה.
התובנה שאנו זוכים לה השבוע היא: כאשר אנחנו "נופלים" אל לנו להאמין לשקר ולהולכת השולל של הצד השלילי, כיוון שהבורא שם, אוחז בידנו – "אחזתיו ולא ארפנו" – ולא משחרר.
כאשר אנו יודעים שכך הוא הדבר, אנחנו יכולים באותו רגע לזנוח את החשיכה, ולהבין שהיא זמנית, שהיא אפילו לא קיימת, שכן המצב הנוכחי מקרב אותנו לבורא. בתוך החושך הזה, הבורא לפנינו, ממתין לנו. הוא כבר בנה לנו מפלט החוצה.
לסיכום:
אם תגיעו לרמת המודעות הזו ותשמרו עליה – תוכלו לקבל מפלט מיידי מהחשכה ובו זמנית ליצור חיבור טוב יותר לאור הבורא ברגעים אלה.
אחת המתנות, אם כן, שאנו יכולים לקחת עמנו מפרשת השבוע, היא שהחיבורים החזקים ביותר שאנו יוצרים עם הבורא נולדים כאשר אנו עוזבים את החשיכה – שבעקבות נפילתנו – ועושים זאת באמצעות העזרה שהבורא דאג להציב לרשותנו אפילו לפני שנפלנו ויתרה מזאת – אפילו לפני שידענו שאנחנו עומדים ליפול.
הרי הבורא אינו רוצה שנשקע בחשיכה, הבורא אינו מעוניין שנשקע בטעות שלנו, או בנפילה שלנו – לכן, כאשר נפנים את המודעות שאור הבורא שם עבורנו גם בחשיכה, לא רק שנצא מהחשיכה באופן מיידי, אלא גם נוכל להיעזר במהלך היציאה מן החושך בחיבור הכי עצום לבורא.
זהו לימוד עוצמתי, יפה וניתן ליישום, שניתן לנו במתנה בשבת הזו; לימוד שאנו יכולים להיעזר בו בכל פעם שאנו "נופלים".
ברכות ואור,
מיכאל ברג