מאת: מוניקה ברג
בשנת 1993 מצאה את עצמה איימי ביהל, חוקרת אמריקאית מבטיחה ופעילה נגד אפרטהייד, בדרום אפריקה הסוערת. בעודה נוהגת בתוך עיירה ליד קייפטאון, הפכה לקורבן של מעשה אלימות. המון מוסת תקף אותה, זרק לעברה לבנים, היכה ודקר אותה. למרות שהייתה עם חברים באותו זמן, הם לא הצליחו להציל אותה, ומותה נקבע במקום. היא הייתה בת 26.
לאחר מותה, נסעו הוריה לקייפטאון כדי לעקוב אחר מעשיה של בתם ולשחזר אותם במאמץ להבין מה התרחש ולאסוף את שרידיה של איימי כדי לשרוף אותם ולהחזירם לארה”ב. בזמן שארזה אמה לינדה את חפציה, היא מצאה את היומנים של איימי, ולאחר קריאתם, מצאה בתוכה גם פתח להחלטה פנימית. באמצעות הקריאה שהמחישה את אהבתה של בתה לדרום אפריקה ואת אמונתה בחשיבות עבודתה שם, ניצתה משואה של אור בעיצומו של אבלה הגדול. היא ובעלה, אביה של איימי, פיטר, החליטו לפנות ל”וועדת האמת והפיוס” כדי לקחת חלק בדיונים אודות האפרטהייד.
הוועדה בראשות הארכיבישוף דזמונד טוטו, והדיונים שבה, נועדו לטפל בזוועות האפרטהייד על ידי מתן אפשרות לקורבנות ולמבצעי הפשעים להיפגש, לתקשר ולשתף את סיפוריהם. זה שימש כהזדמנות לשני הצדדים למצוא ריפוי וגאולה ולהעניק סליחה. בני הזוג ביהל השתתפו באופן פעיל בתהליך זה, ונפגשו עם האנשים שהשתתפו בהתקפה שגרמה למות בתם.
בואו נעצור כאן. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם ישיבה מול האנשים שרצחו את ילדכם? האם אתם יכולים לדמיין את העובדה שאתם בוחרים לעשות זאת? סביר להניח שזה מעלה רגשות מציפים של כאב, זעם ושברון לב נוראיים. איך יכול להיות שלא?
רגשות אלה היו קיימים מאוד בתוך בני הזוג ביהל, אך באמצעות תהליך השימוע שלהם, הם גילו את הנסיבות המורכבות שהובילו לטרגדיה. הם למדו שהאנשים שביצעו את הפשע היו תוצרים של חברה מפולגת, אלימה ומדוכאת – בדיוק החברה שבתם הייתה כל כך מחויבת לעזור לה. ברגע הזה הם קיבלו החלטה קיצונית ביותר.
הם תמכו באופן פעיל בשילובם מחדש של האנשים האלה בחברה, העניקו להם חנינה והקלו על העסקתם. למעשה, הם עזרו להם להשיג משרות בתוך הארגון שלהם, “קרן איימי ביהל”, שהקימו לזכרה של איימי כדי להמשיך את עבודת הסיוע שלה בחינוך ופיתוח בדרום אפריקה. הם לא רק סלחו לאנשים שהרגו את בתם, אלא גם נתנו להם עבודה, והפכו למשתתפים פעילים בשיקומם.
רבים מאיתנו מבינים שהסליחה היא רבת עוצמה, אבל ביצוע פעולת הסליחה הוא משהו אחר לגמרי. הסיפור הזה מעורר בי השראה, לא רק מכיוון שהוא באמת דוגמה מדהימה לסליחה, אלא מכיוון שמדובר בו באנשים בדיוק כמוך וכמוני. הם גילמו רמה של סליחה וחמלה שכולנו מסוגלים להגיע אליה – אפילו בנסיבות הבלתי אפשריות האלה.
כי באמת, איך מישהו יכול בכלל לסלוח למישהו על זוועה כזו?
ייתכן שנראה כאילו שהסליחה של בני הזוג ביהל רק הועילה לעבריינים. ובכל זאת, לינדה שיתפה, בראיונות רבים שהעניקה מאז, שזה הפך למקור עמוק לריפוי עבורה ועבור כל משפחתם. ובזכות עוצמת הסליחה שלהם, הפכה הסליחה הזו למקור ריפוי והשראה עבור האומה של דרום אפריקה. וזה עדיין כך עד היום.
העולם זקוק לסוג כזה של סליחה רדיקלית. זה דורש השקטת האגו ולב פתוח לחלוטין. נדרשת כאן התמסרות לחמלה ולטוב לב בלי להתחשב כלל בנסיבות. נדרשת כאן עבודה, והיא אכן נעשתה. אני בהחלט איני מציעה כאן שמישהו יעניק סליחה לפני שהוא מוכן לכך או לפני שהקדיש זמן, כפי שעשו בני הזוג ביהל, להבין מדוע עשה מישהו מעשה פוגע כל כך. אבל מה שאני אומרת הוא שזה אפשרי…
האם אנו יכולים להיות סקרנים כדי להבין מדוע מישהו פגע בנו?
האם אנו יכולים להתבונן אל תוך עצמנו ולהרגיש את השיפוט או הפחד או הכעס כלפי מישהו שפגע בנו ולרכך אותו, אפילו רק קצת?
האם אנו יכולים לראות את הפחד מאחורי המילים או המעשים הפוגעים של מישהו? האם יכולה להיות בנו חמלה?
מה נדרש מאתנו כדי לסלוח ברמה כזו?
השאלות הללו מאתגרות, אבל הן הפתח לסליחה אמיתית. הן צעדי הפתיחה של המסע לקראת היכולת לסלוח – ולהשתנות ולהתרפא – בדיוק כפי שעשו בני הזוג ביהל.
“טרנספורמציה מתחילה בתוככם, במקום בו אתם נמצאים, בתוך מה שהתרחש, באופן שבו אתם סובלים. השינוי תמיד אפשרי. אין אנו מתרפאים בבידוד. כאשר אנו מושיטים יד ומתחברים זה לזה – כאשר אנו מספרים את הסיפור, קוראים בשמה של הפגיעה, מעניקים סליחה ומחדשים או משחררים את מערכת היחסים – מתחיל הסבל שלנו להשתנות“. – דזמונד טוטו.