מאת: מוניקה ברג
איך אנחנו גדלים? אנו צומחים באמצעות שינוי. תְעוּזָה. וגם כישלון מדי פעם. אלו הם זרזים בעלי עוצמה לצמיחה אישית ורוחנית. לכן אני חיה על פיהם מדי יום ביומו ואני “נרקומנית לשינויים” מושבעת ומוצהרת!
יחד עם זאת, אנו ההורים לא יכולים שלא להרגיש אחריות להגן (ולפעמים הגנת יתר) על הילדים שלנו. הגנה על הילדים שלנו נמצאת
ב DNA –שלנו… פשוטו כמשמעו. כאשר הם פעוטות, אנו אומרים להם לא לגעת באש. (בסופו של דבר, הם יעשו זאת בכל זאת ויבינו ממקור ראשון מדוע הזהרנו אותם!) כשהם חוזרים הביתה בוכים אחרי שהציקו להם, אנו רוצים לצעוד ישר החוצה ולתת לבריון הזה – ולהוריו – מנה הגונה. ובואו נהיה כנים: העולם, על פי ,NewsLand יכול להיראות מפחיד ביותר. הילדים שלנו אינם עיוורים למה שמתרחש בו. למעשה, נתונים סטטיסטיים עדכניים מראים שכמעט 10% מן הילדים בגילאי 3-17 סובלים מחרדה הניתנת לאבחון, וכמעט מחצית מכלל המתבגרים חוו בעיה נפשית במהלך חייהם. השאלה היא, מהו שורש הבעיה המדאיגה הזו?
כמו ברוב השאלות הגורפות, אין תשובה אחת פשוטה. אבל לאחרונה נתקלתי בספר שלקח על עצמו לענות על השאלה הזו בעזרת תיאוריה מעניינת (אם כי שנויה במחלוקת).
The Coddling of the American Mind,
שנכתב על ידי גרג לוקיאנוף וג’ונתן היידט, טוען שהדור הנוכחי של מבוגרים צעירים היה – וממשיך להיות – מפונק ומתגונן עד כדי גרימת נזק בטווח הארוך.
מונח אחד שהואשם בדבר הוא “בטיחות”. המחברים כותבים, “בטיחות מתייחסת לתרבות או למערכת אמונות שבהן הפכה הבטיחות לערך מקודש.” בעולם האוניברסיטאות – במוקד רוב המחקרים שלהם – הדגש אינו רק על בטיחות פיזית, אלא על הגנה רגשית ופסיכולוגית עד כדי דיבור ופעולה “כדי למנוע כאב… אי נוחות… [וגם] את כל החוויות שיש להן פוטנציאל להיות רעות” בכל מחיר. המחברים טוענים שסטודנטים ומוסדות חוששים כל כך מפגיעה או היפגעות, עד שהם מבטלים או מונעים הזדמנויות לטפח גמישות חברתית.
לוקיאנוף והיידט מתארים את מה שהם רואים כשלוש “אי האמיתות הגדולות” שצעירים רבים “פונקו” להאמין בהן:
1. שילדים הם שבירים (כשלמעשה, הם חזקים וגמישים באופן טבעי]
2. שיש לסמוך על רגשות מעל הכל (בעוד הם, מטבעם, סובייקטיביים בלבד]
3. שהחיים הם קרב בין “אנחנו” ו“הם“ (בעוד הקיטוב מביא רק לעתים רחוקות להתקדמות אמיתית]
האם אנחנו מגוננים יתר על המידה, רגישים יתר על המידה לרגשותיהם של ילדינו, וכל כך נוקשים בנתינת הדוגמא שלנו, עד שאנו מגדלים דור שנעשה נכה בגלל האמיתות הכוזבות האלה? האם אנחנו מגדלים ילדים שמונעים יותר על ידי פחד מאשר על ידי אומץ… יותר על ידי אשמה ופירוד מאשר על ידי חילופי רעיונות פתוחים וקשר אישי? או שאנו מצדיקים את עצמנו כאשר אנו מוצאים את עצמנו מתגוננים?
אחרי הכל, יש זמנים שבהם להיות ערניים ואפילו מגוננים יתר על המידה הוא דבר מובן לחלוטין – ואפילו הכרחי. אנחנו יודעים שבין כל האנשים הטובים בעולם, יש כאלה שהאור שלהם כוסה (רעיון קבלי), לרוב בגלל הטראומה או הכאב שלהם. חלקם עשויים לדבר או לפעול בדרכים מאיימות לגיטימית. אין לזלזל בעובדה הזו.
ובכל זאת הקבלה מזכירה לנו שאנו חיים בתחום ה-1%. זה כמו להסתכל בקרנבל דרך חור זעיר. אנחנו רואים רק מה שנמצא ממש מולנו: זה יכול להיות פח האשפה, או אולי דוכן צמר גפן מתוק. אנו אולי חושבים שזה נראה מגעיל (האשפה) או טעים להפליא (אולי לא לי – אבל נראה שרוב האנשים אוהבים צמר גפן מתוק!). עם זאת, אנו נשארים עיוורים ל-99% ממה שבאמת יש בחוץ. זה מה שמעניק מסתורין לחיינו. זו הסיבה לכך שאנו ממשיכים לחפש, לגלות ולהתפתח.
אז בתמונה הגדולה יותר, אני מקווה שתצעדו אחורה, ותתרחקו אפילו במעט, מאותם סוגי פחד שיכולים למנוע מכם (או מילדיכם) לחוות את מלאות החיים. הספר שלי, פחד אינו אופציה, חוקר את הנושא הזה לעומק דרך עדשה אחרת – אבל עם כמה רעיונות חופפים.
באשר לבלימת ה”פינוק” או ההתגוננות וקידום הגמישות והחוסן בילדינו ובעצמנו, מציעים לוקיאנוף והיידט כמה טיפים שיעזרו להתמודד עם אותן “אי-אמיתות” שדיברנו עליהן קודם לכן:
1. חפשו אתגרים במקום להסיר כל מה שמרגיש “לא בטוח” או להימנע ממנו. כפי שכותב הסופר נאסים טאלב בספרו “בלתי שביר“, אנו – יחד עם רוב המערכות הביולוגיות – לא רק שורדים אתגרים וגורמי לחץ; אנו דורשים אותם כדי ללמוד, להסתגל ולצמוח. דעו את ההבדל בין אתגר לאיום אמיתי.
2. הבינו שרגשות הם סובייקטיביים (בדומה לנקב שבדלת) ועלולים להוביל לעיוותים קוגניטיביים. במלים אחרות, אנו חייבים להפסיק לפחד מאסונות ולפתוח את עצמנו לתמונה הרחבה יותר.
ולבסוף…
3. במקום הלך הרוח של “אנחנו נגדם“, ממליצים המחברים לאמץ את דרכי ההתנהגות של זהות אנושית משותפת מבית מדרשו של מרטין לותר קינג. שבטיות היא תכונה אבולוציונית. כאשר ה”אחר” פלש, היינו חייבים לאמץ את המנטליות הזו כדי לשרוד! עם זאת, אנו יכולים להתפתח מעל ומעבר לזה על ידי זכירת האנושיות המשותפת של יריבינו – ועל ידי פנייה אליהם ממקום של חמלה. התוצאה הסבירה? תוצאות טובות יותר ופרודוקטיביות יותר.
בסופו של דבר, בין אם אנו מתכנסים בתוך עצמנו ו”מתפנקים” ובין אם אנו מתגוננים כי אנו צודקים זה עניין של נקודת ראות. מבחינתי, השאלה ראויה לבדיקה, הן כיחידים והן כהורים ומדריכים לדור הבא. כך או כך, מנקודת מבט קבלית, התנסות בהתנגדות במידה מסוימת היא קריטית למסע הנשמה שלנו. ובזכות האתגרים שלנו אנו גדלים – ומגיעים להכרת וידיעת עצמנו – יותר מכל.