מאת מיכאל ברג
באשר לתחילת פרשת “וַיֵּשֵׁב”, המספרת את סיפור משפחתו של יוסף, מצטט רש”י הסבר מהמדרש המסביר מדוע הסיפור הזה ממשיך את סוף הפרשה הקודמת, “וַיִּשְׁלַח”. היא מתארת את כל המלכים השונים שהיו קיימים אז, ואת כל הדורות והמשפחה של עשו, שבאותו זמן, נחשב לאח השלילי של יעקב.
“יש היבט פנימי ויש היבט חיצוני”.
כדי להסביר מדוע הפרשה הזו, “וַיֵּשֵׁב”, מתחילה עם יעקב ומשפחתו, מביא רש”י משל על אדם הנוסע עם גמליו העמוסים בפשתן. האדם וגמליו עוברים ליד איש שעובד עם פחם ואומר: “ראו את כל הפשתן הזה! אני המום!” ואז עונה לו איש חכם: “אל תטריד את מחשבתך עם כל הפשתן הזה, אם ניצוץ אחד מהלהבה שלך יקפוץ החוצה, הוא ישרוף את כולו.” רש”י מסביר שזו הדרך שבה ראה יעקב את כל הדורות של עשו; לא כסיפורים על משפחות, אלא כפשתן, ככוחות של שליליות, ולכן הוא היה המום.
אם כן, יעקב המום בתחילת פרשת “וַיֵּשֵׁב”, וכדי להרגיעו ולענות על שאלתו, שהייתה, כיצד יכול מישהו להילחם נגד כל הכוחות והאנרגיות האלה של החושך, השליליות וההרס המוזכרים בסוף הפרשה הקודמת, אומר המדרש שבית יעקב הוא האש, בית יוסף הוא הלהבה, והכוחות של עשו, של החושך ושל השליליות, הם כמו הפשתן, ניצוץ אחד שיוצא מיוסף שורף את כל הפשתן, שהוא עשו.
בואו ננסה להבין, במובן המילולי, מה מצטט רש”י מהמדרש. יעקב רואה את כל הדורות של עשו והוא המום. הוא לא רואה כל דרך החוצה מכל החושך והכאב שיהיו קיימים בעולם, ושואל: “איך אני יכול לעצור את כל החושך וההרס הזה?” התשובה שנותן המדרש היא כמו במשל, שיכול להיות לנו ניצוץ אחד של אור שישרוף את כל כוחות השליליות האלה.
מהו אם כן סוד המדרש הזה, וחשוב מזה, כיצד נוכל להשתמש בו בחיינו? המקובלים מסבירים שבכל דבר שבעולם שלנו יש היבט פנימי והיבט חיצוני. רובנו, למרבה הצער, חיים בממד של ההיבט החיצוני, מודאגים ממה שאחרים חושבים ואומרים עלינו. זה סימן ברור לכך שאנו משקיעים יותר בהיבט החיצוני של הדברים מאשר בהיבט הפנימי. למרבה הצער, כאב, סבל, מוות וחושך גם הם היבטים של החיצוני, ואם אדם נותן כוח לאחד מההיבטים החיצוניים של הדברים במודעות שלו ובדרך שבה הוא חי את חייו, הוא גם נותן כוח להיבטים החיצוניים של העולם; הכוחות האלה לא מביאים רק חושך לעולם בכללותו, אלא גם לאדם עצמו.
“אנו מתחילים להתמקד רק בשינוי שלנו ובחיבור שלנו אל אור הבורא”.
אם כן, כיצד ישרוף אדם את ההיבט החיצוני? כיצד יכול אדם שחווה דין ושליליות לשרוף זאת ולגרום לכך להיעלם? התשובה פשוטה. אם אדם מתחיל לחיות את חייו כשאינו מודאג מן החיצוני, אלא רק מהפנימי – שהוא הנשמה שלו, השינוי והעבודה הרוחנית שלו – אז יכול הניצוץ הזה לשרוף את כל הדינים החיצוניים. כאשר אנו המומים ומוצפים בחושך ובדין, אנו יכולים לסלק זאת קודם כל בכך שנזכור שזה רק חיצוני; זה לא אמיתי, אין לזה קיום, וניצוץ אחד של אור פנימי יכול לשרוף זאת לגמרי.
השאלה שאנו חייבים לשאול את עצמנו, לכן, היא זו: במה אני עסוק/ה ואיפה נמצא המיקוד שלי? מכיוון שאם נמשיך להיות ממוקדים בחיצוני ולעסוק בו, אז אין כל דרך שבה נוכל להפסיק את הדין או לשרוף את כל השליליות. ולהפך, אם נבין שהדרך היחידה שבה אנו יכולים לשרוף את כל החיצוני היא באמצעות התמקדות בשליחה החוצה של הניצוץ מבפנים, נתחיל למקד את חיינו רק בשינוי שלנו ובחיבור שלנו אל אור הבורא. ואז, כשנעשה זאת, “הניצוץ יצא החוצה וישרוף את כל השליליות”, כדברי המדרש.
אנו יכולים לשרוף את כל הדין ואת כל הכוחות המציפים של החושך, גם באופן אישי וגם עבור העולם, בכך שנשלח החוצה ניצוץ של ההיבט הפנימי. כיצד נעשה זאת? בכך שנמקד מחדש את המודעות שלנו לא בדאגה למה שאנשים אחרים חושבים עלינו או אומרים עלינו, בכך שלא נדאג יותר לכל הדברים החיצוניים שאנו מבזבזים את רוב ימינו בהתמקדות עליהם ובדאגה להם. במקום, נלך אל ההיבט הפנימי של הנשמה שלנו ונתמקד שם. זה הסוד של המדרש הזה; יעקב מוצף בכל כוחות השליליות, אבל הבורא אומר, “אל תשכח, הם לא אמיתיים”. ואז גם אנו, כמו יעקב, יכולים להסיר את כוחות השליליות והדין הללו עם ניצוץ אחד, אבל אנו חייבים להיות מחוברים לניצוץ הזה, להיבט הפנימי.