מאת מיכאל ברג
אנו נמצאים באמצע שבעת ימי סוכות. היום הראשון, אומרים לנו המקובלים, היה יומו של אברהם. זה אומר על אברהם שהוא היה במקום שבו נמצאים רבים מאיתנו – עדיין בגבולות המודעות הפיזית המוגבלת, שבהם אנו חוששים מדברים של העולם הזה, רואים בהם בעיות או חושך; למרבה הצער, ראייתם ככאלה היא מה שגורם להם להתקיים עבורנו. אז נאמר שהבורא “הוציא את אברהם החוצה”, כלומר, הבורא הוציא את אברהם ממודעות הנפילה לחושך שראה. אותה מתנה, אפוא, זמינה עבורנו במהלך חג הסוכות.
יש סיפור שהוא קצת מצחיק, אבל מדגים יפה את הרעיון העוצמתי הזה:
“אפילו אם אתה רואים חושך, אינכם חייבים ליפול אל תוך החושך הזה. הוא לא חייב להתקיים עבורכם.”
היה חוטב עצים שחי לפני כמה מאות שנים ביער של אוקראינה. יום אחד כשחטב עצים, הוא מצא יהלום יפהפה. הוא לא ידע דבר על יהלומים, אבל נראה לו שהיהלום בוודאי שווה משהו. לכן הלך העירה והראה אותו לסוחר המקומי, שאמר, “אין לי מושג כמה הוא שווה. זה הרבה מעבר לרמת הידע שלי, אבל הוא בוודאי שווה די הרבה כסף. אתה צריך לנסוע למוסקבה שם יש מומחים שיוכלו להעריך זאת“.
חוטב העצים היה נרגש מאוד. הוא היה עני כל חייו ולבסוף מצא משהו שהיה יקר יותר ממה שכל אחד בכל הכפר שלו ראה אי פעם. אולם עדיין לא הייתה לו אף אגורה בכיס והוא היה חייב להגיע למוסקבה. הוא לא יכול היה לשלם, אבל הראה לנהג הכרכרה את האבן. נהג הכרכרה יכול היה להעריך שזה שווה די הרבה כסף, ואמר לו, “אקח אותך בחינם. אני יודע שתשלם לי כשתחזור.”
הם נסעו למוסקבה, וחוטב העצים הלך ליהלומן הגדול שם, שהביט בו ואמר, “מעולם לא ראיתי דבר כזה. האמת היא שזה בוודאי שווה הרבה כסף, אבל איני מכיר מישהו כאן במוסקבה שיכול באמת להעריך כמה. אתה צריך לנסוע ללונדון, שם נמצאים סוחרי היהלומים הגדולים ביותר, והם יוכלו להעריך את ערכו“.
כדי להגיע ממוסקבה ללונדון היה חייב חוטב העצים לקחת סירה, אבל עדיין לא היה לו כסף לשלם עבורה. לכן הלך אל קברניט הספינה והראה לו את היהלום. כשראה הקברניט את היהלום, הבין שהוא חייב להיות שווה כסף רב, ואמר “אני סומך עליך. עם הכסף שתרוויח מהיהלום הזה, אתה בהחלט תוכל להחזיר לי.”
כל יום, כשהיה על הסירה, הסתכל חוטב העצים הפשוט הזה ביהלום וידע שהוא עומד לשנות לחלוטין את חייו, שכל מה שקווה לו אי פעם עומד להתרחש עכשיו. ובכל יום, כשאכל את ארוחת הבוקר שלו, הוא הניח את היהלום על השולחן, רק כדי להביט בו, ופשוט ליהנות ממנו; ליהנות מכל הדברים שהוא יהיה מסוגל לעשות עבור עצמו, משפחתו והעולם כולו. ביום השני או השלישי, הוא הניח אותו על השולחן ואיכשהו שכח אותו שם לאחר שסיים את ארוחת הבוקר. המלצר הגיע לחדרו כדי לנקות, לקח את המפה, שעליה היה היהלום, וניער אותה מחוץ לחלון.
חוטב העצים הבין ששכח לקחת את היהלום שלו אחרי ארוחת הבוקר, וראה שהמלצר זרק אותו למים. הוא חשב שהכל נגמר; לא רק שעכשיו לא היה לו מה שהיה לו פעם, אלא גם כל החלומות שהיו לו לעולם לא יתגשמו. אבל אז נזכר שביום אחד של חג הסוכות, כשהלך לסוכה, לימדו המקובלים של הכפר שלו את הלימוד הזה: המתנה של חג הסוכות היא שאפילו אם אתם רואים חושך, אין צורך ליפול אל תוך החושך הזה. הוא לא חייב להתקיים עבורכם.”
כשהוא זוכר את הלימוד הזה, לא פעל על פי האינסטינקט הראשוני שלו, שהיה לומר לכולם לקפוץ למים ולעזור לו למצוא את היהלום שלו. ואז, כמה דקות לאחר מכן, כאשר רב החובל של הספינה הגיע לחדרו, האינסטינקט הראשון שלו היה לספר לקפטן על החושך הנורא הזה שקיים עבורו כעת. עם זאת, חוטב העצים שוב עצר, ואמר לעצמו, “לא, אני לא מתכוון ליפול לזה.”
ואז סיפר רב החובל לאיש סוד שמעולם לא הרגיש נוח לחלוק עם אף אחד קודם לכן. “לפני שהייתי רב חובל של ספינה,” הוא אמר, “הייתי שודד ים. נהגתי לגנוב מאנשים. ובכל השנים שחלפו מאז, חששתי שאם אי פעם אנסה למכור מה שגנבתי, יגלו מה עשיתי. אבל אני יכול לסמוך עליך – אתה, שברור שתהיה לך כמות עצומה כזו של כסף – בוודאי תשמור על כל האוצרות המדהימים שלי. לכן, כמה ימים לאחר שתשיג את הכסף מן היהלום שלך, אבוא לקחת את האוצרות שלי. וביחד, נמצא דרך למכור את האוצרות שלי“. רב החובל הלך, והאיש אמר לעצמו, “אוקיי, זה לא הכסף שלי, אבל לפחות אצליח לשמור עליו ולהחזיק בו, ואז אוכל לשרוד יום או יומיים בלונדון. אחר כך נראה.”
חוטב העצים הלך אל המלון בלונדון, ששוב לא יכול היה לשלם עליו. אבל הוא הראה לבעלי המלון את האוצרות שהיו לו, והם ידעו שהוא יוכל לשלם להם ברגע שהאוצרות יימכרו. עבר שבוע ורב החובל לא הגיע .בסופו של דבר, אחד מעובדי הספינה בא אל חוטב העצים וסיפר לו שהקברניט שלהם מת. איש לא התכוון לתבוע את האוצרות, הבין חוטב העצים, וכל מה שהיה פעם של הקפטן היה עכשיו שלו.
“אור הבורא נותן לנו את הכוח להוציא את עצמנו מהחושך.”
כשהמקובלים מספרים את הסיפור הזה הם מסבירים שהיהלום וכל הכסף שהוא היה שווה מעולם לא היה של חוטב העצים. מדוע? מכיוון שהמטרה היחידה של היהלום הייתה לקחת אותו לאותו מקום על הסירה ההיא, שבו יכול היה להגיע אליו מה שבאמת היה שלו ונועד להגיע אליו – אותם אוצרות של רב החובל. אולם הדרך היחידה שבה יוכל לקבל את הברכות הללו הייתה, שכאשר יאבד את מה שלא שלו, הוא לא ייפול אל תוך הבעיה או אל תוך החושך. אילו היה נופל ומספר לרב החובל שהפסיד הכל, רב החובל לא היה סומך עליו ולא היה נותן לו את האוצרות; ולכן, חוטב העצים לעולם לא היה מקבל את מה שהיה שלו באמת.
מכאן אנו לומדים שני לימודים רבי עוצמה. ראשית, לעתים קרובות אנו חושבים שמשהו הוא הברכה שלנו, אבל אנו לא באמת יודעים; אמנם זו יכולה להיות הברכה שלנו, אבל אולי לא. הדבר הבא יכול להיות הברכה שלנו, או שמה שאנו חושבים שהוא הברכה שלנו קיים אך ורק כדי לקחת אותנו אל הברכה האמיתית שלנו. ושנית, אם אנו נופלים למודעות של בעיות וחושך, אנו יוצרים את הבעיה והחושך, סוגרים את עצמנו מכל הברכות שנועדו לבוא אלינו.
מה שאנו לומדים מהסיפור, ומה שאנו רוצים לקבל בסוכות, זה להשאיר את החושך הזה מאחור. במהלך השנה הזו, כשיש לנו רגע שנראה כמו חושך קטן או גדול, אנו חייבים לזכור את הסיפור הזה, ולזכור את אברהם ואת מה שאור הבורא עשה למענו ועושה למעננו בסוכות: הוא נותן לנו את הכוח להוציא את עצמנו מתוך מודעות החושך, המודעות של בעיה. כי אם לא נחיה במודעות של חושך, היא לא תתקיים עבורנו.