מאת מיכאל ברג
לשבת ולקריאת פרשת “נָשֹׂא” יש הרבה היבטים חשובים, אבל יש לימוד אחד שאני נלהב לשתף, מכיוון שהוא מתייחס לקטע בתורה שאני חושב שעבור רובנו הוא אזוטרי יחסית; זה קטע שפעמים רבות הוא נשאר בלתי מובן, אפילו ברמה המילולית או הבסיסית ביותר.
“המרכבות מייצגות סוג מסוים של אור, ברכות ונסים”.
חלק מהקריאה של פרשת “נָשֹׂא” מתייחס להקמת המשכן, המקום שממנו אמורים בני ישראל ושאר העולם לקבל את כל אורם. כל בני ישראל של הזמן ההוא, חוץ מ-12 אנשים, לקחו חלק בבניית המשכן. 12 האנשים האלה היו 12 המנהיגים של כל אחד מ-12 השבטים. והם מבינים שהם יחמיצו את ההזדמנות להיות חלק מתהליך מדהים, ולכן הם חייבים לעשות משהו. לכן נאמר ש-12 המנהיגים התכנסו יחדיו, והביאו מנחה למשה, כדי שישתמש בה לעבודת המשכן.
משה אמר לכל שאר האנשים שלקחו חלק בבניית המשכן מה להביא, או מה לבנות; כל ההנחיות ניתנו לבני ישראל ישירות מהבורא באמצעות משה. וכולם מלאו אחר ההוראות. אבל 12 המנהיגים לא הלכו בעקבות משה. היה להם רעיון משלהם, שהיה להביא 6 מרכבות ו-12 שוורים שיובילו את המרכבות – 2 שוורים לכל מרכבה.
המשכן נבנה בשלמותו כאשר בני ישראל חנו במקום מסוים, אבל כאשר הם התכוונו לעזוב, היה צורך לפרק אותו, והתפקיד לשאת את חלקיו הוטל על הלוויים. לכן, הרעיון שעמד מאחורי המתנה של 12 מנהיגי השבטים היה לעזור ללוויים לשאת את חלקי המשכן במשך הליכה במדבר. כפי שאנו יכולים לתאר לעצמנו, קירות המשכן, ארון הקודש, השולחן וכו’, היו כבדים מאוד, עשויים מזהב, עץ וכסף.
אבל משה אינו יודע מה לעשות כאשר 12 המנהיגים מביאים את המתנות האלה, מכיוון שהבורא לא אמר לו שהן נחוצות או חשובות, ולכן הוא אומר בסופו של דבר: “אני לא ביקשתי את זה, הבורא לא ביקש את זה, איני יכול לקבל את זה.” אבל בפסוק הבא, משה מקבל פתאום מסר מהבורא. הבורא אומר למשה לקבל את שש המרכבות ואת שנים עשר השוורים, אבל עם אזהרה. הוא אומר שיש שלוש קבוצות של לוויים, שלושה חלקים של השבט – השושלות של גרשון, קהת ומררי, וכולם יחד אמורים לשאת חלקים שונים של המשכן כשהם הולכים במדבר.
אם כן, משה לוקח את שש המרכבות ואת שנים עשר השוורים ומחלק אותם בין הלוויים באופן כזה: שתי מרכבות וארבעה שוורים ניתנים לבני גרשון כדי לשאת חלק של המשכן, ושאר ארבע המרכבות ושמונת השוורים ניתנים לקבוצה האחרת. וזה אולי החלק החשוב ביותר של הפרשה הזו; משה, כך נראה, המונחה על ידי הבורא, אומר לקבוצת בני גרשון ולקבוצת האנשים שנושאים את החלקים החיצוניים של המשכן שהם יכולים לקבל את המרכבות והעבודה שלהם תהיה קלה יותר. אבל לקבוצה השלישית, הקבוצה של קהת, שנושאת את ארון הקודש שמכיל את הלוחות, ואת החלקים הפנימיים של המשכן, הוא אומר שאינם מקבלים שוורים או מרכבות ושהעבודה שלהם תישאר קשה. המלים בהן משתמשת התורה כדי להסביר מדוע עושה זאת הבורא הן: “וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ”. כלומר, הבורא לא נתן להם מרכבות ושוורים כי עבודת הקודש מוטלת עליהם, והם חייבים לשאתה על כתפיהם.
אם כן, אנו רוצים להבין את סוד המרכבות, או הָעֲגָלוֹת, בלשון המקרא, ולהבין מה פירוש לשאת את ארון הקודש על כתפיהם? המקובלים מסבירים שהמרכבות מכוסות, ומייצגות סוג מיוחד של אור, ברכות ונסים. זה סוג הנסים שמתרחשים בתחומי ממד הטבע. למרות שבלתי אפשרי שלשוורים ולמרכבות יהיה הכוח לשאת את חלקי המשכן האלה, אנשים עדיין יכולים להתבונן בנס הזה ולומר שהוא עדיין הגיוני באופן יחסי.
סוגים כאלה של נסים – הסוג המסוים של האור והברכות שקיימים בתוך מגבלות הטבע – הם המקום שבו רובנו חיים. כן, אנו מבינים את אור הבורא, כן, אנו מבינים את חשיבות העבודה הרוחנית, אבל אנו מבקשים שהם יתממשו בדרכים טבעיות, וזה סוד המודעות של המרכבות.
“ארון הקודש מייצג את הרמה הגבוהה יותר של המודעות.”
אבל מהי המודעות השנייה, של בני קהת? ארון הקודש מייצג את הרמה הגבוהה יותר של מודעות. אין שום דרך אפשרית שבה יוכלו בני לשאת את משקל ארון הקודש, את השולחן, או המנורה, שהם היבטי המשכן המייצגים את החיבור הישיר ביותר אל אור הבורא. אבל נאמר בזוהר, ובכתבי המקובלים, שהם שמו את הדברים האלה על כתפיהם ופתאום נעשו הדברים האלה קלים יותר. ולמרות שמבחוץ נראה כאילו שהם סוחבים את הדברים, הרי שלמעשה הדברים הרימו אותם מעל פני האדמה; הם עפו במדבר עם ארון הקודש. זוהי המודעות של ארון הקודש. ארון הקודש מייצג מודעות של נסים שאינם בתחום מגבלות הטבע.
קבוצת בני קהת חייבת הייתה להיות ברמת מודעות כזו שבה הם ידעו שהם לא יכולים לבקש עזרה למשוך נסים, מכיוון שזה אפילו לא היה נס. זה היה מעבר לנסים. זה היה משהו שהם אפילו לא יכלו להבין. בני קהת חיו בממד שלא היה מוגבל על ידי חוקי הטבע. רוב בני ישראל במדבר לא היו במודעות או באפשרות הזו, ואפשר להבין מדוע. המודעות הזו אינה בתחומי אחד הרצונות שמישהו רוצה שיתממש. המודעות הזו היא משהו שאין לנו; כי אם היה לנו, היינו עפים.
אם כן, מה אנו חייבים לעשות כדי לקבל את המודעות הזו? שום דבר. אין שום דבר שאדם יכול לעשות כדי לקבל אותה. רוב בני ישראל אותו זמן, אפילו אלה שהיו רוחניים, למדו, עשו את עבודתם, השתנו, והתעלו רק עד לרמה שבה כן, אני יכול לקבל נסים, אבל זה עדיין יהיה בתחום המגבלות של הטבע. המודעות של בני קהת הייתה משהו שהיה רק לקבוצה קטנה של בני ישראל. ואנו חייבים להבין שהמטרה האמיתית של החיים שלנו, הסיבה שבאנו לעולם הזה, היא להגיע לרמה הזו של מודעות.
נאמר שכאשר אנו ברחם אמנו, לפני שאנו נכנסים לעולם הזה, מלמדים אותנו חכמה. והתלמוד אומר לנו שלפני שאנו עוזבים את הרחם כדי להיכנס לעולם, נוגעים בשפתנו, וכל מה שלמדנו נשכח מאתנו. אם כן, אם אנו אמורים לשכוח הכל, מדוע בכלל מלמדים אותנו? מהי מטרת הלימוד הזה מלכתחילה? לשאלות הללו ניתנו הרבה תשובות שונות, אבל עכשיו אנו מבינים זאת באופן שונה. החכמה והמודעות שמוחדרות לתוכנו נעשות רדומות כשאנו נכנסים אל העולם הזה. מכיוון שהמודעות הזו אינה משהו שאפשר להרוויח או להשיג; אם נעשה את העבודה הרוחנית אפילו במשך מיליון שנים, לעולם לא נוכל להגיע למודעות הזו או לרמה שבה לא נראה כלל את מגבלות הטבע. כן, נוכל למשוך נסים גדולים ואור בתחומי הטבע, אבל את המצב המושלם הזה, שבו אנו לא רואים קירות או פיזיות, אי אפשר להשיג בעולם הזה.
התוכנית הזו מוחדרת אל מוחנו ואל המודעות שלנו לפני שאנו באים אל העולם הזה, אבל אי אפשר להשיג אותה בעולם הזה. לכן, כאשר אנו יוצאים מהרחם, היא נעשית רדומה. עם כן, מה לעשות כדי להעיר אותה?
יש מפרש של התורה שאומר משהו מדהים. מדוע היה חשוב לבני קהת לשאת את הארון על כתפיהם? מכיוון שחכמה ומודעות נכנסות למעשה מן הגב אל הראש. לכן, כשהם נשאו את הארון, הארון ולוחות הברית שבתוכו שגרו אליהם את המודעות הנעלה הזו. עם כל צעד, הם היו חייבים להיות מודעים אליה, ולרצות אותה. עם כל צעד, הם היו חייבים לבקש, תוך כדי כך שהם עפים במדבר, שהארון יעביר אליהם ויעורר בתוכם את המודעות הרדומה של חיים מחוץ לגבולות הטבע.
לכן, כאשר נאמר שהעבודה הנעלה ביותר היא שלהם ושהם חייבים לשאת אותה על כתפיהם, פירוש הדבר הוא שהם היו חייבים לבקש, להתחנן, ולקבל את העברת האנרגיה הזו מארון הקודש אל החלק האחורי של מוחם, להתעלות למצב שאינו רואה את הטבע, להתעלות למצב שלא רואה את גבולות העולם הזה, ואז הם יוכלו לעוף. המודעות הזו, שאינה מן העולם הזה, היא על כתפיהם. זו הבנה מדהימה.