מאת מוניקה ברג
כדי לגלות כמה מהאמיתות העמוקות ביותר, לפעמים אין אנו חייבים לחפש רחוק יותר מסיפור ילדים ישן וטוב. זוכרים את האגדה על הצב והארנבת? בסיפורו של איזופוס, הארנבת לעגה לצב על היותו איטי, ואז אתגר אותה הצב להתחרות במרוץ, וניצח. ברור, לארנבת היה “הכישרון הטבעי” (כלומר, הרגליים האלה! הקפיצות האלה!). אבל מכיוון שהצב עשה את העבודה בשמחה ונשאר ממוקד במטרה שלו, הוא הצליח להאפיל על הכישרון הזה. ובל נשכח את “המנוע הקטן שיכול היה”, שטיפס על שביל הררי מרתיע – ולא רק משום שהאמין בעצמו (“אני חושב/ת שאני יכול/ה” תמיד מועיל, אבל יש עוד…). הוא המשיך לפטפט עם חיוך על פני המנוע שלו ועיניו העשנות על הפסגה, וכך הגיע לשם.
עבודה קשה היא יותר מסתם פעולה פיזית או שכלית – היא מרדף רוחני. הקבלה מלמדת שרק הדברים שאנו משקיעים בהם זמן ואנרגיה יחזירו אלינו את הברכות במלואן. אנחנו מכווננים באופן המירבי אל הבורא כשאנו מרוויחים את מה שאנחנו מקבלים. זה מכיוון שטבעו של הבורא הוא לתת. ומכיוון שנבראנו בצלם הבורא, גם לנו יש אותה נטייה. כאשר אנו עובדים קשה, אנו מקבלים איזשהו פיצוי – בין אם מדובר במשכורת, עבודה שהסתיימה או מוצר. אבל כשאנו מקבלים ללא מאמץ, אנו מסתכנים בהתנסות במה שהמקובלים מכנים “לחם ביזיון”.
הבת שלנו אביגיל אוהבת את השיר “דם יזע ודמעות”. לפני כמה שנים שאלתי אותה אם היא יודעת מה משמעות שמו של השיר, והיא לא ידעה. הסברתי שהכוונה כאן היא לעשות ולהתאמץ תמיד כמיטב יכולתנו, לא משנה כמה קשה נראה הדבר. זה אומר לעולם לא לוותר. זו הייתה מטאפורה שבאה בדיוק בזמן לילדה שאותה תקופה למדה לרכב על אופניים דו-גלגליים. (אתם יודעים, ברכיים שרוטות, מנה הגונה של תסכול – אבל תמיד הדגשנו את הקימה והחזרה אל הרכיבה כמפתח להצלחה!) מכל מקום, לאחר ההסבר שלי על השיר, שאלה אביגיל: “מה אם הדם, הזיעה ודמעות באים בו זמנית?” היא הייתה מודאגת מאוד מכל אובדן הנוזלים הזה בבת אחת, מה שנראה לי מקסים. אבל האמת היא שאם החוויה המבולגנת הזו אכן הייתה מתרחשת, היינו מטפלים בפצעים, מתקלחים, – ולמעט פציעות חמורות – האמירה הזו נכונה : היינו קמים וממשיכים לרכב!
למעשה, המקובלים מלמדים שהתמודדות עם איזושהי התנגדות היא הרמז הטוב ביותר לכך שאנו עושים משהו שראוי לעשותו – גם אם זה לא כרוך בהתערבות רפואית (או הרבה מגבות!). מכיוון שאם אנו עושים משהו קשה או מעורר התנגדות, זה מרמז לכך שאנו מתחברים אל מרכיב הכרחי לצמיחה או לשיפור שלנו. שום דבר בעל ערך לא מגיע בקלות רבה מדי.
לפעמים אנו שוכחים זאת. אנו מתבוננים באנשים מצליחים ומניחים שכל מה שיש להם עכשיו הגיע אליהם כבמטה קסם. אין אנו מבינים שזה לא כך. לדוגמה, שחקן הגולף טייגר וודס הכניס לפחות 1,000 כדורים לבור כשהתאמן במשחק. גולשת הסקי לינדזי וון מתאמנת בממוצע שמונה שעות ביום בחדר הכושר. וברוב סיפורי ההצלחה האחרים – בין אם זה בספורט, במדע, באמנויות או בכל דבר אחר, יש אינסוף שעות של מאמץ שהובילו להישג. מיכלאנג’לו העיר פעם, “אם אנשים היו יודעים כמה קשה אני חייב לעבוד כדי לזכות בשליטה באמנות שלי, זה לא היה נראה נפלא כלל וכלל.”
המשותף לרוב אלה שהשיגו רמה מסוימת של שליטה במעשה ידיהם הוא מודעות של גדילה. הם נשארים סקרנים וממשיכים לעבוד מעל ומעבר לכל תוצאה ספציפית. אם שייקספיר היה מפסיק לכתוב לאחר שפורסם שירו הראשון, בשפה האנגלית היו חסרים 37 מחזות חשובים, 154 ויותר סונטות ופואמות, ואינספור אמירות שעדיין נמצאות בשימוש יותר מ-400 שנה לאחר מותו!
מחקר שפורסם לאחרונה ב “Biological Psychology” -מאשש את הרעיון שהתמקדות בעבודה קשה (לעומת כישרון או גנטיקה בלבד) היא המפתח להצלחה. באחד מן הניסויים, נבדקים שביצעו משימה זכו לשבחים או על האינטליגנציה שלהם (כמו “את/ה כל כך חכם/מה!”) או על המאמץ שלהם (“כמה קשה עבדת!”). ככל שהמשימות נעשו קשות יותר, הנבדקים בקבוצה השנייה הצליחו הרבה יותר טוב, גם לאחר שעשו טעויות. השבחים על עבודתם הקשה גרמו להם לרצות ללמוד מטעויות, במקום פשוט להימנע מהן. אבל שבחים על אינטליגנציה גבוהה, מצד שני, יכולים להוביל אדם לחשוב, “זה בדיוק אני”, מה שבאופן מהותי בעצם מאט את מודעות הצמיחה.
לכל אחת ואחד יש משהו מדהים שביכולתם להעניק לעולם הזה… וההשקעה שלנו במאמץ ובהתמדה הרבים מחזירה את השליטה בחיינו אל ידינו שלנו.
אם נחזור אל האגדה של איזופוס, זה לא ממש משנה אם הארנבת הייתה יכולה לנצח במירוץ או לא. מה שכן משנה זה שהיא לא ניסתה. בינתיים, הצב, שחסרה לו מתנת המהירות, ניחן בהתמדה וברצון לעבוד למען הניצחון. לכולנו יש הכוח לחצות כמעט כל קו סיום שאנו שמים בפני עצמנו – כל עוד אנו מתעלמים מאלה שישנים ומאלה שמתנגדים, מאמינים בעצמנו (אני חושב/ת שאני יכול/ה!), ונשארים מכווננים להזדמנות לגדול תוך כדי התהליך – דם, יזע, דמעות והכל!