מאת מוניקה ברג
*הרשו לי להתחיל בהצהרה: חוויות האימהות אינה זהה. למעשה, היא ייחודיות לכל הורה וילד כטביעות אצבעות או כפתיתי שלג. אך מה שנכון הוא זה: טיפוח וגידול חיים משמש כ”סוכן שינוי” עמוק, הן עבור הילדים והן עבור עצמנו.
למעשה, הייתי טוענת, שלהיות אמא הייתה חווית הצמיחה החזקה ביותר בחיי! ולמרות שהשלבים המקוצרים ביותר המובאים כאן מבוססים על האבחנות שלי כאם לארבעה ילדים, ההיבטים של המסע הזה חלים על כל מי שמילא תפקיד של מטפל או מחנך.
יש לומר שאם הייתי מכנה את תהליך הגידול של ילד בן 18 בצורה מדויקת יותר, הייתי אמורה לכנות זאת “6,570 שלבים של אימהות”, מכיוון שכל יום חושף משהו חדש! אבל עבור מטרתנו כאן, בואו נקל על התהליך ונסתפק בששת השלבים העיקריים שעוברות רוב האימהות:
1) שלב “חלום האימהות“.
חלמתי חלום… להיות אמא. כאשר אנו מצפות למשהו בשמחה, אנו חולמות חלומות עם תחושת מטרה חדשה בעולם. אנו מדמיינות את ילדינו כפי שאנו רוצות שיהיו: מאושרים, בריאים וסתגלנים, גורמים עונג ללבנו ולבתינו, ומעניקים לנו אהבה ללא תנאי. הם ישנו את העולם – ויתחילו בעולם שלנו – בדרכים החיוביות ביותר. זה הזמן שלנו להתרגש, לקנן ולחזות מי נהיה כאם.
אנו בטוחות שנהיה סבלניות ואדיבות ומעודדות ומבריקות. נעשה זאת הרבה יותר טוב ממה שההורים שלנו עשו. אנו נהיה “אם השנה”, לפחות במשפחה שלנו… נכון? ובאופן טבעי, נשמור על חיים מושלמים ומאוזנים היטב ונראה אותם בצורה הטובה ביותר בכל עת – אפילו בזמן ההאכלה ב-2 בלילה לאחר ימים ולילות של חוסר שינה. (אבל הרי אנו לא חושבות על כל הדברים המטופשים האלה, נכון?) האופטימיות פשוט מדהימה.
כי איך נוכל בכלל לצפות מראש את גלי הגאות והשפל שינהלו את דרכנו? וממש בקרוב, החוויה המיסטית של הלידה מניעה ומפעילה את הכל.
2) שלב ה“מציאות” (מה? אני אמא? עם תינוק?)
מעולם לא יכולנו לדמיין מישהו שתלוי בנו כל כך. זה אושר צרוף. וטרור טהור. כשאת מבינה שאת אמא, ושהיצור הקטנטן הזה תלוי בך וסומך עליך שתמלאי כל צורך שלו, כל תפיסת ה”אני” שלך מתנפצת – ואז נבנית מחדש – באותו רגע. התינוק שלך שברירי ומושלם, למרות פליטת המזון שנפלטה זה הרגע על החולצה האהובה עליך שזה עתה כובסה.
ואם יש לך ילד עם צרכים מיוחדים (כמו ג’וש שלנו), את עוברת עוד רמה של שינוי (ופחד). באמצעות כל זה, את מגדילה גם את הידע וגם את היכולת שלך לא רק לאהוב, אלא לקבל על עצמך לדאוג ולטפל בכל מה שייקרה בדרכך. את עושה תפניות וסטיות. את מתכופפת. את מפסידה שעות שינה ומתנתקת מן העולם לזמן מה. העומק והרוחב של התפקיד שלך מכים בך – זה לכל החיים. לתמיד ולעולמי עד.
3) שלב “הסבלנות–הדוחפת” (כי איכס! הקטנים האלה…)
שנות הפעוטות הן גם מאתגרות וגם מתגמלות באופן אוניברסלי את הצמיחה האישית שלנו. השלב זה מעניק לנו הזדמנות לזכות ברמות חדשות של סבלנות, שהן, למרבה המזל, מאוזנות ביראת כבוד ובהנאה. כאשר הקטן שלנו זוכה במיומנות חדשה כמו עמידה, הליכה, רכיבה על תלת אופן או מצליח להתגלש במגלשה, זה נראה פלא ממש, כמו פיזיקת הקוונטים. זאת אומרת, איך הפך הצרור הזעיר וחסר האונים לאדם הקטן הזה? ולמה הוא צורח כי הוא רוצה עוד גלידה?
אבל תוך כדי גידול האדם הקטן הזה, אנו מרגישות את עצמנו נמתחות. אנו מזהות היכן יש צורך בגבולות (אחד מאותם שיעורי הורות מתמשכים) והיכן טמונה רמת אי הנוחות החברתית שלנו. למשל, האם אתן מכירות את הפעוט הזה שנתקף בזעם ומשתולל במסעדה? ובכן, גם אני. למעשה, הכרתי ארבעה מהם באופן די אישי.(בסדר, אולי שלושה. ג’וש היה הרבה יותר נוח, פרט לכמה תקלות ).
עד מהרה אנו מבינות שמעבר לתפאורת ההתנהגות המכובדת הכוללת כל, נמצא העולם האמיתי של ההורות. ברור, ניגוב אפים מלאי נזלת והגשת מיץ תפוחים אולי לא נחשבים לתפקידים הזוהרים ביותר, אבל המעשים האלה מלמדים אותנו הרבה יותר על האנושיות שלנו מאשר כל עבודה בשכר גבוה.
4) שלב “האם המפקדת” ( וואו, כמה מהר הם גדלים!)
כאשר הילדים שלנו בבית הספר היסודי ואפילו בחטיבת הביניים, אנו כמו המפקדות של איזו משלחת מוזרה של אנשים קטנים שמשתנים במהירות. אנו עדיין נמל המבטחים הנמצא ברדיוס הפעילות הגוברת של החוקרים הצעירים שלנו, אנו מאכילות אותם, מסיעות אותם, מארחות את המסיבות שלהם, הולכות לאירועי הספורט שלהם ורושמות אותם למחנות קיץ. אנו מתכננות, מעודדות, מורות ומודלים לחיקוי. והם צופים, גם כשאינם שמים לב. בינתיים, כשהם לומדים הכל על החיים ועל תחושת המקום שלהם בעולם, אנו מגלות את דפוסי ההתנהגות שלנו, מטפחות את ערכות כלי ההורות שלנו, ותוך כדי ניהול חיים קטנים, אנו משדרגות את החלקים שבנו המנוהלים בצורה לא נכונה. (אבל חכו רגע – האם ההצגה של בית הספר הייתה בלוח השנה? אני זקוקה ללוח שנה טוב יותר!)
אנו חודרות אל עולמות הילדים שלנו (כלומר, אני? אמא רוקדת? מי היה מאמין!) אנו עוזרות להם ברכיבת האופניים הראשונה או לעשות סקי. אנו מטפחות תחושה של משפחה. הטורנדו של הפעוט הזה מגלה מה שמכנה הפסיכולוג אריק אריקסון כ”חוש תעשייתי”. היא אופה עוגות, הולכת לבית הספר, מגלה את המצפן המוסרי שלה ופועלת למען מטרה. אנו גם נעשות חרוצות יותר. אנו נעשות מעורבות בפעילות של ועד ההורים… עוזרות להכין את שיעורי הבית בגיאומטריה… מתנדבות להצטרף לטיולים. באמצעות תחושת העצמאות ההולכת וגוברת של ילדנו, אנו מתחברות מחדש לעצמנו קצת יותר. אנו מתחילות להיזכר מי אנחנו, מי היינו, פרט להיותנו אמא. הערפל שעל המראה מתפוגג מעט, גם כשהשינוי נשאר הקבוע היחיד שלנו.
5) שלב “ההפרדה המדומה” (אה, בני גיל ה“עשרה” המתבגרים…)
הם נוהגים, או מישהו שהם מכירים מתחיל לנהוג. הם יוצאים עם חברים, נכנסים (או קופצים) אל תוך עולם ההיכרויות, ואולי אפילו מבלים סמסטר מעבר לים. הם מתאמנים כדי שהדחיפה מתוך הקן תגיע, אבל הם לא ממש שם. הם עדיין צופים בנו (כמו נץ, ולעתים קרובות מגלגלים את עיניהם) תוך כדי נפנוף כנפיים. בספרה Necessary Losses, הרהרה ג’ודית ויורסט כי “מתבגר נורמלי אינו מתבגר נורמלי אם הוא מתנהג באופן נורמלי”. הי, אמת! הם אולי הולכים ומדברים כמו מבוגרים, אבל ברגע שאנחנו גוזרות עליהם עוצר הגיוני מאוד, הבגרות מהם והלאה…
בני הנוער שלנו מאתגרים את החשיבה שלנו. הם לוחצים על הכללים ועל הכפתורים הבוערים שלנו. וכשהם מוצאים את עצמאותם, גם אנחנו מגלות מחדש את שלנו. אנו מאמנות, אנו מעוררות השראה, אנחנו דוחפות אותם לעבר קצה הקן. לפעמים אנחנו טובות ומוכנות לדחוף אותם החוצה; בזמנים אחרים, אנחנו רוצות להחזיק בהם כאן לנצח. אנחנו גדלות להיות אמיצות. אנו בוכות, אנחנו צוחקות. אנו משחררות.
6) שלב ה“הליכה קדימה” (הורות לילדים הבוגרים שלנו)
הטוב ביותר שאנו יכולות לקוות לו הוא שילדינו יפגשו את העולם עם עקרונות ושאיפות משלהם. ייתכן והם צמודים אלינו – ויתכן שהם אפילו לא קרובים אלינו. אבל כשהם חוזרים אלינו כדי שניתן להם אישור או עצות או ברכות, אנו יודעות שעשינו את העבודה שלנו. אנו יכולות לשאוף לספק אותם מבלי לחנוק אותם. יותר מכל, אנו יכולות לכבד ולאהוב אותם בזכות מי שהם. באופן דומה, אנו יכולות לגלות מחדש מי אנחנו ולעצב לעצמנו דרך חדשה עבור מי שאנו עשויות להיות.
להיות אמא (לפי כל הגדרה) מחייב אותנו למתוח את עצמנו ולהשתנות שוב ושוב (ושוב).
אני יודעת שאיני אותו אדם שחלם את החלומות האלה עבור ילדיי שטרם נולדו, או שחשש מאימהות, שרד התקפי זעם של פעוטות ושימש כנהג מונית של חבורת ילדי גן. הילדים שלי גדלו (אם כי לא כולם עפו מן הקן), וכך גם אני. אם יתמזל מזלנו, כולנו נמשיך להתפתח, גם באופן אישי וגם יחד. נמשיך להשתלב אחד בשני. לשעשע אחד את השני. לאתגר אחד את השני.
כמו שאומרים, פעם אמא, תמיד אמא.
זה הדבר האחד – ואולי היחיד – שלעולם לא ישתנה. זה החלק הנצחי, החלק שמשנה אותנו מבפנים החוצה. החלק שמחבר אותנו עם כל האימהות שהיו אי פעם, ועם כל אלה שעוד תהיינה.