מאת מוניקה ברג
משל הודי ישן מספר על לילה שבו תושבים מבועתים התעוררו מקולות פיצוץ רועמים מחוץ לחומות עירם. שישה חכמים אמיצים ועיוורים למדו ליד השער, לכן יצאו לחקור את פשר הדבר. כל אחד חזר עם דיווח שונה על האשם: נחש גדול, גזע עץ מוזר, עלה ענק, קיר אבן רועד, חבל הצלפה. כל תיאור הסתמך אך ורק על חלק אחר של העבריין שקלט המלומד!
הסיפור הזה שותף בסרט Aware: Glimpses of Consciousness 2022
זה גרם לי לחשוב, האם מישהו מאיתנו באמת מבין את מקומנו ביקום? ואיך נוכל להבין, כשאין לנו דרך להתבונן בכך באופן אובייקטיבי?
עם זאת, גם הקבלה וגם המדע ממשיכים להראות לנו שאנו לא רק יצורים מודעים המקיימים יחסי גומלין עם איזה שהוא דבר בלתי ידוע, עצום וחסר חיים. אנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול, תהליך חי ומתפתח המסתמך בחלקו על השתתפותנו בהתגלותו.
אני זוכרת מתי הרעיון הזה התגבש בתוכי לראשונה. בעלי ואני נסענו לביג סור [Big Sur]. הייתי מהופנטת מנופי קו החוף העצומים והדרמטיים; הרגשתי קטנה וענווה מתחת לעצי הסקויה הנרחבים. השמים הרחבים המלאים בכוכבים מנצנצים היוו השראה להבנה עמוקה בתוכי. זה הזכיר לי את “ממד ה- 99% וממד ה-1%”: הרעיון הקבלי לפיו החושים שלנו מאפשרים לנו לקלוט רק 1% ממה שיש באמת מחוצה לנו. נדהמתי מההוד יוצא הדופן אל מול קטנותנו.
כפי שציין האסטרונום והסופר קארל סייגן, “למרות כל ההתנשאות והיהירות שלנו לגבי היותנו מרכז היקום, אנו חיים על כוכב לכת שגרתי התקוע רחוק בפינה מעורפלת בגלקסיה שאינה יוצאת דופן כלל, אחת מביליונים של גלקסיות.” אנו יודעים עכשיו שיש בין ביליון אחד לארבעה ביליונים של כוכבים רק בשביל החלב שלנו, ובערך 200 ביליון גלקסיות ביקום שניתן להבחין בו! המספר הזה הוא כמעט בלתי אפשרי להבנה… זה בערך כמו לספור כל גרגר חול על כל חוף…
ולא רק שאנו יצורים מיקרוסקופיים בקני מידה אוניברסליים, אנו גם מבודדים מאוד. הכוכב הקרוב ביותר אל השמש שלנו, פרוקסימה קנטאורי, נמצא במרחק של כ-4.37 שנות אור. עם זאת, מכיוון שמהירות האור אינה ניתנת להשגה (לפחות לעת עתה), כדי להגיע לשם עם תוכנית החלל שלנו, וויאג’ר, תידרשנה 73,000 שנים! (הקוראים האמיצים שלנו, יש עוד עבורכם: הגלקסיה שלנו היא ברוחב של יותר מ-100,000 שנות אור, והגלקסיה הקרובה ביותר אלינו נמצאת במרחק של 2.5 מיליון שנות אור.)
אם משהו מכל זה מהמם אתכם, המשיכו לקרוא…
למרות הריחוק של מצבנו בכדור הארץ, חושף המדע יותר ויותר את רעיון האחדות שמציגה הקבלה לאורך כל הדרך. הזוהר קובע שכל אדם הוא “דגם מוקטן של היקום בכללותו”. מחקר שפורסם לאחרונה
ב Frontiers in Physics – גילה קווי דמיון יוצאי דופן בין מבנה היקום הנצפה ובין המוח שלנו. בין ההקבלות הרבות: שתי המערכות מאורגנות ברשתות תקשורת מוגדרות, עם צמתים (נוירונים במוח, גלקסיות ביקום) המחוברים באמצעות חוטים דקיקים. בעוד איש אינו טוען שהיקום הוא בפירוש מוח ענק, הקשר המאקרו-מיקרוקוסמי בין היקום לאדם הופך ליותר ויותר בלתי ניתן להכחשה.
למעשה, לא קיימת ישות בלתי קשורה לשום דבר, עצמאית לחלוטין ביקום. כל מערכת קשורה במישרין או בעקיפין אל כל מערכת אחרת. באותו אופן, מלמדת הקבלה שיש רק אור אחד – אור החכמה (או אור הבורא) – ורק מודעות אחת. הרב אשלג מדבר על מודעות אחת כפי שהיא מתבטאת ברמות שונות באובייקטים שונים, כמו שולחן, עץ ואדם. כל אחד מהם שונה, אך כל אחד הוא חלק בלתי נפרד מהשלם. ככל שנכיר בזאת יותר, כך נוכל להתחבר יותר אל עצמנו, אל אחרים ואל העולם כולו. נוכל להרפות מחלק מן הדאגות, החששות והשאיפות הטריוויאליות יותר שלנו – ולדעת שבסופו של דבר, אין טעם להשקיע את הזמן היקר והקצר שלנו כאן על פני כדור הארץ בטרדות הקטנות הללו.
כפי שהעיר סייגן : “אם אתה רוצים להכין עוגת תפוחים מאפס, תחילה עליכם להמציא את היקום.” ללא אינספור התהליכים שיצרו את המרכיבים הפשוטים לאפייה (כולל הכמות הנכונה של חמצן, שמש, מינרלים, תגובות כימיות, כוח הכובד וכן הלאה), לא פאי התפוחים ולא שום דבר אחר היו קיימים. אנו לא פחות ממופלאים!
כמו היקום המתפתח ללא הרף, מטרת חיינו שוכנת בתהליך. לפעמים אנו עשויים לחשוב שהוליכו אותנו שולל, אבל אנו טועים. אנחנו נמצאים כאן כדי לצמוח, להתהוות, להתחבר וליצור מערכות יחסים משמעותיות, ולממש את מקומנו הייחודי והמהותי בתוכנית הבורא מלאת ההוד הזו.
אז היום, אני ממליצה לכם לזכור ולהעריך את השלמות בכל מה שאתם נתקלים בו.
כי למרות שטוב להיות חלק מזוג, משפחה או קהילה – אנחנו, מעל ומעבר לכל דבר – אברים חיוניים של התגלות יפהפייה ומשותפת… כזו שיש לה פוטנציאל לאחד, להסתיר ולהעלות אותנו מעל ומעבר לכל דמיון שלנו !