מאת מוניקה ברג
אחת ההנחות הרווחות ביותר שיש לנו, בני האדם, היא ההנחה הפשוטה והמטעה שכל מי שנמצא בחיינו תמיד יהיה שם. שהדברים שעבדנו כל כך קשה כדי ליצור אותם, לעולם לא ישתנו.
ברור, ההיגיון הישן והפשוט אומר לנו שזה לא נכון. אף אחד אינו בן אלמוות, אנו לומדים מגיל צעיר (חוץ מאשר גיבורי על). וכל הדברים משתנים כל הזמן. למרבה הצער, ככל שאנו מתבגרים, אנו חווים באופן בלתי נמנע את האמת הזו ממקור ראשון. ועם זאת, בחיי היומיום שלנו, באיזו תדירות אנו מתעלמים מהגודל העצום של העושר, הצבע, המרקם ואיכות האור שאנו מקבלים ממערכות היחסים שלנו? באיזו תדירות אנו שוכחים את ההזדמנות החשובה שניתנת לנו בכל יום לתת בחזרה מעצמנו – את הכישרונות שלנו, ההומור שלנו, התובנות שלנו, היכולת שלנו פשוט להקשיב ולהיות שם עבור אלה אותם אנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו?
הקבלה מלמדת שהחיבור המשמעותי שלנו לזולתנו הוא המטרה הגבוהה ביותר של נשמתנו בחיים האלה. וכל מערכת יחסים, במישרין או בעקיפין, מבוססת על חברות. האוהבים שלנו, הילדים שלנו, המורים, התלמידים, העובדים והבוסים שלנו – כולם חברים בדרגות שונות. ככל שמערכת היחסים קרובה יותר, כך היא זקוקה יותר לטיפול והזנה מתמידים (כן, בדיוק כמו אותם צמחי גן). חברות, ששוכנת בלב האהבה, היא תהליך, לא יעד. היא דועכת, היא זורמת, הוא נעה וצומחת. וכל מערכת יחסים ייחודית מביאה עמה הזדמנות לצמיחה אישית והדדית.
זו הסיבה לכך שאין לקחת אף אדם כמובן מאליו. לפני כמה שנים, שימשתי כיועצת לאישה שהתלבטה אם להיפרד מבעלה. היא הייתה מודעת מאוד לחוסר שביעות הרצון שלה, והייתה בטוחה שהאשמה נעוצה בבעלה. עודדתי אותה לראות גם את הטוב שבו, אבל היא לא הייתה פתוחה להצעה הזו. היא לא אהבה את הדרך שבה הוא סירק את שיערו או צחצח שיניים. והדרך שבה הוא רחץ את ידיו הייתה ממש נלעגת: הוא התיז מים לכל עבר, לכן היא לא יכלה להשתמש בכיור הזה מבלי שחולצתה תירטב. (כולנו היינו שם – להטות את הגוף כדי לאפר את העיניים, ולגלות שחולצת המשי שלך רטובה לגמרי!) בכל אופן, יום אחד עבר בעלה תהליך רפואי קל, אבל לא קם ממנו. לאחר מכן, כל הדברים המרגיזים שבו נשכחו. האישה זכרה רק את הטוב. כשהייתה שרויה באבל, הפך סיפורה מ”למה אני איתו?” ל”מדוע הייתי כל כך עיוורת?”
ובכל זאת כולנו אשמים לפעמים. אנחנו חסרי סבלנות כלפי הילדים שלנו. אנו נעלבים מהעקיצות הקלות של חברינו. אנחנו מגרשים את החתולים או הכלבים שלנו ואומרים לבני הזוג שלנו שאנו עייפים מדי. כל הדברים האלה הם אנושיים; הם מובנים לחלוטין, במיוחד כשאנחנו עייפים לחוצים או מוותרים לעצמנו. אבל האם אנו יכולים לנסות, רק היום, לא רק להסתכל, אלא לראות באמת את מתנת הנוכחות של אלה שנוכחים בחיינו? האם נוכל לשנות את נקודת המבט שלנו מ”מה את/ה עושה או לא עושה בשבילי?” ל”איך אני יכול/ה להעשיר את חייך היום?” זה צעד. אנחנו יכולים לקחת עוד אחד כשאנחנו מבינים שמה שעומד מולנו עכשיו אינו הסיפור השלם. בתוך כל מערכת יחסים יש היסטוריה.
בשבוע שעבר קראתי על “תסמונת הלב השבור”, או, בז’רגון הרפואי, קרדיומיופתיה. זו תסמונת שדומה להתקף לב, והיא מתרחשת בקרב אנשים מסוימים שאיבדו בני זוג או קרובים אחרים, ובדרך כלל במהלך השנה הראשונה לאובדן. (למרבה המזל, רוב החולים מחלימים.) לדברי הקרדיולוג פטריק או’גארה מבית החוליםBrigham and Women’s Hospital, התופעה “מאששת מחדש את הקשר בין המוח ללב”. זוהי תזכורת בולטת לכך שאנו יוצרים שותפים של הבריאות שלנו, בדיוק כמו של חיינו. טיפוח מערכות היחסים שלנו מטפח גם את עצמנו; וכמו בכל כך הרבה תרגולים רוחניים, אנו יכולים להתחיל את התהליך בהכרת תודה. אנו יכולים להיות אסירי תודה על נוכחותם של אחרים בחיינו ועל כל האיכויות הייחודיות שכל אדם מעניק לנו ולעולם.
הרב אמר פעם, “ברגע שההערכה הולכת לאיבוד, מערכת היחסים הולכת לאיבוד”. כש”שבוע האהבה” עומד בפתח (אבל האם אין כולם כאלה?) אני ממליצה לכם לפקוח את עיניכם ולבכם במלואם בפני האנשים החשובים בחייכם, כולל אתם עצמכם. עשו את המאמץ, התקשרו ואמרו לאלה שאתם אוהבים מה הדבר שאתם הכי מעריכים בהם!
כי אולי יש לנו איש את רעהו היום, אבל את היום הזה אי אפשר להחזיק לנצח, לפחות לא כפי שאנו מצפים שיהיה. כפי שכתב קארל סייגן, “בהשוואה ל[כוכבים], אנו כמו זבובים, יצורים ארעיים וחולפים שחיים את חייהם במהלך יום אחד.”
אז בואו ניאחז בכך, בכל ליבנו.
באהבה, מוניקה