מאת יהודה ישורון
המקובלים מסבירים שישנן שלוש דרכים להתחבר אל נשמות הצדיקים שעזבו את העולם הזה ולשאוב מאורן: ביקור בקבריהם, קריאה מדברי חכמתם, או קריאת סיפורים עליהם. עם כל סיפור שנקרא אנו לא רק שואבים מהאור המתגלה של נשמת הצדיקים, אלא גם את מתנת הלימוד שלימד אותו מקובל.
לפני מאות שנים, חיו בצפת קבצן חסר כל ואופה עסוק שהרגיש מנותק מהבורא. מבוקר עד ליל, הקבצן היה מנסה לקבץ כסף עבור אוכל ומחסה, וזה בקושי הספיק למחייתו. שעות לפני עלות השחר, עבד האופה כדי לספק דברי מאפה טריים, וזה הותיר אותו בסוף היום עייף מכדי להתפלל ולהתחבר.
יום שישי אחד, אחר הצהריים לפני שבת, לקח האופה שתי חלות והביא אותן לבית הכנסת. הוא פתח את ארון הקודש והתפלל.
“בורא עולם! אתה יודע עד כמה אני עסוק. אני עובד כל היום כדי לפרנס את משפחתי ואין לי זמן ללמוד או להתפלל. אבל אני יודע ששמת ניצוץ קדוש בתוך נשמתי, ואני רוצה להתחבר אליך ולהחזיר לך משהו מזה. אפיתי את שתי החלות האלה, ואם תקבל אותן, אדע שאני יכול להתחבר אליך באמצעות האפייה שלי. אשים בתוך החלות האלה את כל אהבתי ושמחתי, וכך אשתף את אורך עם אחרים”.
האופה עזב, מטפח בלבו את התקווה שתפילתו תיענה.
לאחר ימים של רעב, בהם איבד הקבצן כל תקווה, הוא נכנס אל בית הכנסת כמה רגעים לאחר שהאופה עזב. הוא כרע ליד הארון והתפלל.
“בורא עולם! אני מאבד כל תקווה. אני יודע שיש סיבה לכך שאני עובר את האתגר הזה, אבל איני יכול לעשות זאת לבד. אני מבקש את עזרתך. בבקשה ספק לי קצת אוכל, כי בלעדיו אמות. איני מוכן לעזוב את העולם הזה, יש לי הרבה אהבה לתת, ואתן אותה חינם. בבקשה, בבקשה עזור לי.”
אז פתח הקבצן את ארון הקודש, ולמרבה תדהמתו, היו שם שתי חלות! הן הריחו כאילו זה עתה יצאו מהתנור, מתנה מעם הבורא. הקבצן שמח עד כדי כך שקפץ משמחה, מודה לבורא בכל לבו.
לאחר התקשורת של ערב שבת, נשאר האופה כדי לבדוק אם תפילתו והחלות שלו התקבלו. הוא הכין את עצמו לאכזבה כשפתח את ארון הקודש אבל שמח מאוד לראות שהחלות לא היו שם! הבורא הבין את תחינתו וקיבל את תפילתו!כל אותה שבת, הוא רקד ושר עם משפחתו וחבריו. כל כך הרבה שמחה מלאה את העיר צפת אותו שבוע.
בשבוע שלאחר מכן, האופה חזר כדי לתת מתנה נוספת לבורא. “אני מקווה שתקבל את מתנתי גם השבוע הזה”, הוא חשב כשהתרחק משם.
כמה רגעים לאחר מכן, חזר הקבצן. החלות של הבורא שמרו את בטנו מלאה ואת מזגו שמח ומרוצה במשך כל השבוע! אבל עכשיו הוא היה שוב רעב וזקוק לעזרת הבורא. הוא שטח את תחנוניו בפני הבורא וביקש שירעיף עליו את חסדיו שוב, וכשפתח את ארון הקודש ומצא שתי חלות טריות, הוא קפץ מלא עונג.
כך נמשך הדבר במשך 20 שנים, ובמשך כל הזמן הזה, האופה והקבצן לא נפגשו אפילו פעם אחת בדרכם אל נס יום השישי שלהם. שבוע אחד, כשהשמש של בית הכנסת נמנם, הוא שמע את דברי האופה. הוא נשאר שם וראה את האופה משאיר את החלות ואת הקבצן בא כמה רגעים לאחר מכן כדי לקחת אותן “מהבורא”.
“זה נורא”, חשב השמש. “לא רק שהם שמים אוכל בתוך ארון הקודש, אלא שכל השטות הזו מטופשת לגמרי. אפגיש ביניהם כדי שיוכלו לחסוך את עניין התווך ופשוט לתת זה לזה את החלות.
בשבוע שלאחר מכן הוא ניגש לאופה וביקש ממנו לחכות. מיד אחריו הגיע הקבצן. השמש הסביר להם מה התרחש.
“הבורא לא מקבל את החלות שלך”, הוא אמר לאופה, “והבורא לא אופה את המזון שלך”, אמר לקבצן. “אתם פשוט החמצתם אחד את השני כל פעם בכמה רגעים. מדוע שלא תעזרו פשוט איש לרעהו במקום לבלגן את ארון הקודש כל שבוע?”
האופה והקבצן הלכו משם מיואשים ומדוכאים. אם כן, כל אותן השנים, לא היה זה הבורא שעזר להם? זה פשוט היה צירוף מקרים. זה לא אומר שהם מחוברים לבורא, אחרי הכל. הקסם פג, וכך גם הוודאות שלהם.
השמש לא יכול היה להירדם אותו לילה. רבי יצחק לוריא הופיע אליו בחלום ובפיו מסר מטריד.
“במשך עשרים שנה, הייתה שמחה רבה כל כך בעולמות העליונים, בזכות הפשטות והחיבור שיצרו האופה והקבצן. בזכות הוודאות שלהם, הם העניקו כל כך הרבה אהבה לאנשים סביבם. איך יכולת לומר להם שכל זה היה רק צירוף מקרים? מי אתה חושב ארגן וסידר, שבוע אחרי שבוע במשך עשרים שנה,ששני אלה לא ייפגשו לעולם, אם לא הבורא? אור גדול בעולם כבה עכשיו. מי יגלה אותו עכשיו?”
לא לכל הסיפורים יש סוף טוב, אבל יש כאן לימוד רב ערך שאפשר ללמוד מרבי יצחק לוריא. הבורא נמצא בכל דבר ובכל אחד. מהנמלים הקטנות ביותר ועד ללווייתנים הגדולים ביותר, ומצירופי המקרים הפרועים ביותר ועד לאירועים המתוכננים ביותר. החשוב מכל הוא, שבתוכנו קיים בית הבורא. כמו הקבצן והאופה בעת המצוקה הגדולה ביותר שלהם, אנו חייבים לזכור שהבורא כבר מצוי בתוכנו ומצפה מאתנו שנפתח את הדלת.
מי ייתן שזכותו של רבי יצחק לוריא תפקח את עינינו לראות את הבורא בכל רגע, מצב, אדם וצירוף מקרים.