הסכנה שבלקיחת הברכות שלנו כלאחר יד
מאת: מיכאל ברג
בפרשת "כי תשא" אנו קוראים על מה שמפורש כחטא, או נפילה, של חטא העגל. אנו יודעים שבכל פעם שאנו קוראים משהו, אנו מעוררים את האור הזה. אם כן, מדוע שנרצה לקרוא על משהו שלילי כל כך? איזו תועלת תצמח לנו מקריאה והתעוררות של אור שנראה כל כך שלילי?
בני ישראל הגיעו לרמה של "בילע המוות לנצח", הסרה מוחלטת של כאב, סבל ומוות, אבל כאן הם איבדו זאת. לכן, מה שאנו רוצים לעשות הוא למצוא את החיסון ואת ההגנה שאנו יכולים לקבל כדי לא ליפול באותו אופן. אנו יודעים מה התרחש באופן פיזי ומעשי, אבל מה היו סיבות הזרע והשורש לנפילה הזו? כפי שנוכל לראות, זוהי בעיה שגם אנו מתמודדים אתה.
המדרש אומר לנו משהו מעניין מאוד. הבורא אמר למשה: "אבוא לסיני ואגלה לבני ישראל את אור חיי הנצח, את אור "בלע המוות לנצח", או את החירות המוחלטת ממלאך המוות. הם יחוו זאת, הם יחוו את האור שלי, ולכן הם גם יפלו." מה פירוש הדבר? בדרך כלל, היינו מצפים שאם אדם חווה את אור הבורא, זה רק יעלה אותו. כאן, הבורא אומר למשה שתהיה התגלות גדולה של אור, חכמה והבנה. ובגלל שבני ישראל יחוו את האור הזה, הם יפלו.
כדי להבין את האמירה הזו, הייתי רוצה לחלוק עמכם פעם נוספת נפילה שנגרמה מאותה סיבת זרע ומאותה סיבת שורש כמו הנפילה הזו: מות שני בניו של אהרון, נדב ואביהו. המקובלים מסבירים שהזוהר אומר שהזרע שגרם למעשה את מותם הפיזי היה כאשר נאמר שהם ראו את אור הבורא, והם אכלו ושתו. זו הייתה הנקודה, אומרים המקובלים, שבה הם נפלו ובסופו של דבר זה מה שזרז את עזיבת נשמותיהם את גופם.
איך אנו יכולים להבין זאת? המקובלים מסבירים שאפשר להשוות את החזון של נדב ואביהו, כאשר חוו את אור הבורא, לאדם שבעודו אוכל, רואה משהו מעניין או יפה מאוד. הוא ממשיך עדיין לאכול, אבל באמת נהנה מהמראה. המדרש אומר שזה האופן שבו נדב ואביהו נפלו, בגלל אופן הראייה שלהם כאשר חוו את אור הבורא. הראייה שלהם הייתה של אדם שנהנה מהאוכל שלו ונהנה גם מהמראה שהוא רואה.
אבל מהי ההבנה ששוכנת באמת בבסיס הנפילות האלה? המקובלים מסבירים שכאשר אדם לוקח את הברכות שלו כלאחר יד, הוא מתחיל לאבד את הקשר אליהן. אנו יכולים להשתמש בדוגמה של רגע הלידה עבור ההורים; כאשר אתם רואים לראשונה את האדם החדש הזה, זו חוויה מדהימה. כמות ההערכה, כמות השמחה שיש לכם ברגע הזה היא אולי בלתי ניתנת להשוואה לשום דבר אחר. ואז, אותו אדם, התינוק, הילד, ממשיך לחיות אתכם הרבה שנים לאחר מכן. האם אתם יכולים לומר שההערכה שלכם אליו גדולה כפי שהייתה ברגע לידתו? לעולם לא. לפעמים, אתם לא מעריכים זאת כלל. לפעמים אתם מעריכים זאת מעט. אבל אנו לעולם לא חוזרים להעריך זאת כמו ברגע הלידה. וזו הבעיה.
וזה נכון לגבי כל ברכה שיש לנו. למשל, כאשר אתם מדברים עם אנשים מצליחים בעסקים, ההתרגשות שלהם ברגע שבו הרוויחו לראשונה סכום גדול של כסף היא עצומה. ואז, הם ממשיכים להצליח, וכמובן, הם מעריכים זאת מאוד ונהנים מזה, אבל כמעט לעולם אי אפשר להשוות זאת למה שחוו בפעם הראשונה. וזו בעיה. בגלל שלקיחת המתנות שלנו כלאחר יד, כמובנות מאליהן, מפרידה אותנו מהן.
אם כן, מה הייתה הכוונה כאשר נאמר שנדב ואביהו חוו את אור הבורא כאדם שיושב ואוכל? הם חוו את אור הבורא, והם העריכו זאת, אבל כלאחר יד, כמו אדם שבאמצע הארוחה שלו נהנה ממראה יפה. הבעיה כאן היא שכאשר אנו מתחילים להתייחס אל המתנות שלנו כלאחר יד, אנו מתחילים לאבד אותן.
אם כן, עכשיו אנו יכולים לחזור לנפילה של עגל הזהב, ולמה שהבורא אמר למשה, שבני ישראל יחוו את אור הבורא, ובגלל זה הם יפלו. אבל ההפך הוא בדרך כלל נכון כאשר אדם חווה אור; כאשר אנשים חווים התעלות רוחנית, הם גדלים, הם לא נופלים. אבל זה נכון רק אם אנו שומרים על הערכה אמיתית לכך.
אם אנו מתחילים להתייחס אל חווית האור שלנו כלאחר יד, בסופו של דבר אנו מאבדים אותה לחלוטין. ולכן המקובלים מלמדים שבשורש הנפילה של עגל הזהב הייתה העובדה שבני ישראל התחילו להתייחס לחוויית האור שלהם, ולחיבור שלהם לאור הבורא, כלאחר יד. וכאשר אנו מתחילים להתייחס אל הברכות שלנו כלאחר יד, אנו מתחילים לאבד את החיבור שלנו אליהן. לפעמים אנו מאבדים אותן באופן פיזי, או לפעמים אנו שומרים על קשר פיזי אתן אבל מאבדים את האור שבהן, ולכן גם את המילוי שבא אלינו יחד אתן. ולכן, אם אנו רוצים לקבל את החיסון לנפילה של חטא העגל, אנו חייבים לעורר את עצמנו להפסיק לקחת את הברכות שלנו כלאחר יד.
אני בספק אם יש למישהו מאתנו הערכה אמיתית לברכות שיש לנו, בין אם זה המשפחה שלנו, הילדים שלנו, העבודה, האור הרוחני או החכמה. הסיכויים שיש לנו עכשיו אותה הערכה לברכות האלה כפי שהייתה לנו אליהן ברגע הראשון הם אפסיים. אבל עכשיו אנו מבינים שזו סכנה, מפני שכאשר אנו מתחילים לקחת את הברכות שלנו כלאחר יד, אנו מתחילים לאבד אותן – בין אם לאבד אותן פיזית, או לאבד את המהות שלהן. לכן, ההתעוררות שאנו רוצים לקבל משבת "כי תשא" היא באמת לוודא להתבונן בברכות שיש לנו בחיינו ולהחליט לעצור פעם בשבוע, ולשאול את עצמנו, מתי בפעם האחרונה הרגשנו פשוט המומים ומוצפים ברגשות הוקרת תודה על הברכות שיש לנו כבר במשך שנים, לא רק על ברכה חדשה.
בשבת "כי תשא", אחת המתנות והעזרה שאנו רוצים לקבל היא גם ההבנה הזו וגם היכולת ממש להילחם בזה. לוודא שאנו לפחות עוצרים פעם בשבוע, בין אם זו חכמה שקראנו, המשפחה שלנו, הילדים שלנו, העבודה שלנו… כל ברכה שבאמת יש לנו ואנו מתייחסים אליה כלאחר יד, עצרו. קחו חמש דקות, עשר דקות, והעריכו אותה, בגלל שיש כאן סכנה, שאם לא נדחוף את עצמנו נגד הערכת הברכות שלנו כלאחר יד, נאבד אותן. כי זה מה שגרם לחטא העגל. זו הסיבה לכך שבני ישראל איבדו את אור חיי הנצח שקיבלו על הר סיני.