להלביש את אור הבורא
המודעות שלנו על אור הבורא משפיעה ישירות על האור שמתגלה לנו ועל האופן שבו אנו מגלים את האור הזה לעצמנו ולאחרים. רב אשלג מלמד שיש רק אנחנו, אור הבורא, ואין שום דבר אחר; אם אנו חיים במודעות מוגבלת, אנו מגבילים את גילוי אור הבורא לעצמנו ולעולם. לכן, האופן שבו אנו חושבים על אור הבורא הוא בדיוק האופן שבו אור הבורא מתגלה.
נאמר בתיקוני הזוהר, בקטע שנקרא "תפילת אליהו", שאף מחשבה לא יכולה להיות מקושרת למוחלטות האור של הבורא, לאור אינסוף, לעולם אינסוף. ולמרות שאנו לעולם לא יכולים להתחבר למוחלטות האור בעודנו בצורה הפיזית הזו, אנו עדיין יכולים לגלות היבטים של האור הזה; האופן שבו אנו מדברים וחושבים הוא האופן שבו אנו מגלים את אור הבורא. האופן שבו אנו חושבים ומדברים על אור הבורא הוא האופן שבו אור הבורא מתגלה לנו.
יש שיר שהוא חלק מתקשורת שאנו עושים בראש השנה וביום כיפור ושמו "וכל מאמינים", שמשמעותו שכולם מאמינים שהבורא הוא רחום, שאור הבורא מרפא, ושאור הבורא סולח. זה מוזר מאוד, מכיוון שאתם או מאמינים או לא מאמינים. מה הטעם לומר שכולם מאמינים; אם אינכם מאמינים, מה הטעם לומר שאתם כן מאמינים, ואם אתם כן מאמינים, מה הטעם לומר כך?
הרעיון הוא, מלמדים המקובלים, שהמלים והמודעות שאנו מעוררים באמצעות המלים האלה משפיעות ישירות גם על האופן שבו הבורא מתגלה לנו, וגם על סוג האור שמתגלה לנו. אנו יודעים, למשל, שיש סיפור בכתבי הארי שבו הוא מדבר על דינים, או אור מוגבל, שהתגלה מיד בחייו, מכיוון שכשאנו מדברים, אנו למעשה מגלים את אור הבורא. והדבר חייב להיות מובן וברור מאוד.
למשל, נאמר בתפילת העמידה שקודם כל עליכם להלל את הבורא; אבל לא מדובר כאן רק על אמירת המלים. מדובר כאן על המודעות שמתלווה אל הדיבור. כאשר אתם לא רק אומרים "אני יודע/ת שאור הבורא מרפא", אלא ממש יודעים שזו אכן המודעות שאתם מעוררים, אז אתם מגלים את אור הבורא כאור מרפא. לכן, עכשיו, כאשר נאמר את המלים האלה, "אור הבורא מרפא", נגלה את האור הזה כאור מרפא. וזה נכון לגבי כל אופן שבו אנו מדברים על האור.
המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב, המקובל הגדול, אמר שיש סיפור שבו משה מבקש מהבורא לאפשר לו לעורר סליחה, והבורא אומר, "ועתה הניחה לי". אנו יודעים שאור הבורא אינו משהו פיזי, אלא נאמר בגמרא, בתלמוד, דבר מוזר – שבמצב הזה, נראה היה כאילו שמשה החזיק בחולצתו של הבורא והבורא אמר: "תן לי ללכת!"
זה מוזר מאוד, מכיוון שאנו יודעים שאין לאור הבורא שום צורה פיזית, אם כן, איך יכול להיות שהבורא אומר למשה "עזוב אותי, תן לי ללכת?" אנו מתחברים לאור הבורא ומושכים אותו, אבל אין לנו שום מושג על האור הפשוט הזה, אלא רק על האופן שבו הוא מתגלה בחיינו, בחסד או ברחמים שאנו מושכים אלינו. אנו לא מבינים… אנו לא יכולים; זה מעבר לתפיסה שלנו. כל עוד אנו עדיין בגוף הפיזי, קשה לנו להתחבר לאור הפשוט הזה. אבל אנו יודעים מהי רפואה, וכאשר אנו אומרים שאור הבורא מרפא, כאשר אנו אומרים שזה אור של רפואה, זה אומר שהאור פוחת ומצטמצם אל תוך לבוש הרפואה, וכך גם בכל לבוש אחר.
אם אדם רוצה שיהיו לו ילדים, למשל, והוא מסוגל לעורר את האור הזה, זה אומר שהוא לוקח את האור הפשוט, שיש לו הפוטנציאל להיות כל דבר, והוא מצמצם אותו, ומלביש אותו במלבוש של ילדים. אנו, באמצעות התעוררות המודעות והמלים שלנו, לוקחים את האור הפשוט הזה, ומלבישים אותו בצורה של אור מצומצם ומוגבל יותר, כמו רפואה, ילדים או סוג אחר של עזרה. והאופן שבו אנו מגלים את אור הבורא הוא באמצעות מה שנקרא לבוש של האור, שפירושו, שוב, שמפני שהאור פשוט ואין לו שום צורה או אפיון, יש לו הפוטנציאל לעשות הכל.
אנו אומרים, "את האור הזה אלביש עכשיו ביכולת לרפא. אלביש אותו ביכולת להביא ילדים. אלביש אותו ביכולת לתת עזרה. " זה סוד הלבוש, כפי שמדבר עליו אליהו הנביא בתיקוני הזוהר. כאשר אדם מדבר על אור הבורא שיש לו היכולת לרפא ולעזור – הוא בדרך כלל מדבר על צדיקים, אבל לכל אחת ואחד מאתנו יש היכולת להתחבר לרמה הזו – להיות אדם שמלביש את האור באור מצומצם יותר, מכיוון שאור אינסוף הבלתי מוגבל הצטמצם עכשיו ללבוש בצורה של האור המיוחד הזה.
כאשר אנו מעוררים את המודעות הזו, שאור הבורא יכול לרפא, או שאור הבורא יכול להביא ילדים, אז אנו מלבישים את אור הבורא ביכולת הזו ומגלים אותה; אנו, באמצעות המלים והמודעות שלנו על אור הבורא, מגלים את אור הבורא. אנו יכולים רק באמצעות המלים שלנו להלביש את האור לצרכינו. ויש לנו הכוח לעשות כך. כאשר נאמר שמשה החזיק בלבוש של אור הבורא, פירוש הדבר הוא שמשה, במקרה הזה, עורר את אור הבורא באופן המיוחד הזה, והאור היה חייב להתגלות כפי שהוא רצה שיתגלה, מכיוון שלאור הבורא אין שום רצון, לאור הבורא אין שום צורה, ואור הבורא הוא פשוט; רק באמצעות המודעות והמלים שלנו אנו מגלים אותו בדרך מיוחדת.
זה לימוד חשוב מאוד של מודעות: אנו, באמצעות המלים שלנו, מלבישים את אור הבורא. אנו חייבים לדעת, קודם כל, שאור הבורא נמצא בכל, וכל דבר הוא רק אור הבורא, ואז אנו חייבים להבין שיש לנו הכוח להלביש את אור הבורא ולהחזיק בו ולהיצמד אליו באופן בו אנו רוצים, מדברים וחושבים. אנו חייבים לדעת שיש לנו הכוח הזה. שאלנו קודם לכן, מדוע בתפילות אנו אומרים שהבורא יכול לרפא חולים, שהבורא יכול לעזור? האמירות האלה לא עושות דבר, אלא אם כן אנו, בו בזמן, מעוררים מודעות. זה מה שאנו אמורים לעשות, ויכולים לעשות, לעורר עם המודעות שלנו, עם המלים שלנו.
בפעם הבאה שנעשה תקשורת או שנאמר את המלים האלה על אור הבורא, תהיה לנו ההזדמנות לזכור שאנו לא רק אומרים משהו על אור הבורא, מפני שאור הבורא אינו כל הדברים שאנו אומרים עליו; אנו אומרים את המלים האלה כדי להלביש את האור הזה ולאפשר לעצמנו למשוך את האור המצומצם, המוגבל בדרך הזו. זה הדבר שיש לנו הכוח לעשותו.