איך יוצרים סביבה חיובית לנשמה?
מתי הנשמה רוצה לברוח, מה אנו יכולים ללמוד מדוד המלך על מודעות וכיצד עבודה רוחנית יכולה ליצור עבור הנשמה שלנו סביבה בריאה? מיכאל ברג על כוחה של הלמידה דרך פרשת בהר
מאת: מיכאל ברג
ללמוד מדוד המלך
התלמוד, בדיון על פרשת "בהר", מספר שדוד המלך אומר, שכאשר שהוא קם בבוקר, יש לו רצון ללכת למקומות שונים ולעשות דברים שונים, ורגליו מושכות אותו ללמוד, מושכות אותו לעשות את העבודה הרוחנית. מה פירוש הדבר?
הנשמות של רובנו רוצות לעזוב את הגוף. מדוע? מפני שהגוף הוא הרצון לקבל לעצמו בלבד, בעוד שהנשמה היא שלמות אור הבורא, הרצון לתת. לכן הגוף והנשמה הם שני הכוחות המנוגדים ביותר זה לזה בעולם הזה. הנשמה רוצה בפירוש כל שנייה לקפוץ מתוך הגוף.
המלך דוד ידע שהדרך היחידה שבה יוכל לוודא שביכולתו לעשות כל מה שהוא צריך לעשות בחייו, הייתה ליצור סביבה הולמת, שבה הנשמה רוצה להישאר בתוך הגוף. הודות למודעות שלו ולעבודה הרוחנית שעשה, היה מסוגל דוד המלך, ליצור כל יום את הרצון עבור הנשמה שלו להישאר בתוך הגוף, ולכן היה מסוגל להשלים את המטרה שעבורה בא לעולם הזה.
לשמור על הנשמה
אם כן, איך הנשמה נשארת בתוך הגוף? כאשר היא רוצה לעזוב, אור הבורא מושך אותה חזרה פנימה. זוהי הבנה בסיסית האומרת, שרוב האנשים, כל עוד חייהם מבוססים על הרצון לקבל לעצמם בלבד, יוצרים סביבה שבתוכה הנשמה אינה רוצה להישאר. כדי לאפשר את תהליך השינוי והתיקון, הבורא מכריח את הנשמה להישאר בתוך הגוף לפחות לתקופה מסוימת של זמן.
לפני שאדם הראשון חטא, הנשמה רצתה להיות בתוך הגוף. אם המודעות של הגוף היא הרצון לתת, אז הנשמה רוצה להיות בו. כאשר הבורא אמר לאדם: "אם תתחבר לעץ החיים טוב ורע…", כלומר, אם תביא לתוך הגוף את מודעות הרצון לקבל לעצמו בלבד, "תמות". לא היה זה עונש, אלא מציאות. אדם יצר סביבה שבתוכה הנשמה אינה רוצה להישאר יותר.
אבל הנשמה כואבת, כאב כמעט תמידי, כאב כל כך גדול עד כי המקובלים אומרים שהיא רוצה מוות מוחלט. מוות הוא כאשר הנשמה אומרת לבורא: "אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר". לפעמים זוהי הצטברות של שבעים שנים של כאב עבור הנשמה, לפעמים אלו כמה רגעים גדולים של רצון של אדם לקבל לעצמו בלבד. בנקודה מסוימת, הנשמה אומרת לבורא: "אני פשוט לא יכולה לסבול יותר את הסביבה הזו," ואז היא למעשה עוזבת את הגוף.
להתחבר לאור
נאמר שהשכינה, אור הבורא, באה לעזור לאדם חולה. אנו יודעים, שכאשר הולכים לבקר מישהו חולה, אנו לא אמורים לשבת ליד מיטתו או אפילו לא על כיסא, אלא לכסות את עצמנו, מפני שאור הבורא נוכח בעוצמה רבה יותר בראשו של אדם חולה.
אבל מדוע אור הבורא בולט יותר בראשו של אדם חולה? מפני שמחלה, ולמען האמת כל מצב של חוסר נוחות, הוא גילוי של מה שיצרנו עבור הנשמה שלנו בתוך הגוף. במצב קיצוני, אם אדם פועל 24 שעות ביום במצב של רצון לתת, הנשמה תישאר בתוכו לנצח. מדוע הגיעו הצדיקים למצב של ביטול המוות לתמיד? מפני שהנשמה אומרת: "אני לא רוצה ללכת לשום מקום, זה המקום הטוב ביותר להיות בו, המקום לתת ולהתחבר לאור הבורא בכל רגע כל היום… אני רוצה להישאר כאן."
אבל מצד שני, כאשר אדם נמצא לגמרי ברצון לקבל לעצמו בלבד, הנשמה אומרת לבורא: "פשוט קח אותי מכאן מהר ככל האפשר." רובנו נמצאים במקום כלשהוא באמצע שני הקטבים האלה. ועכשיו אנו מבינים שבכל פעם שיש חוסר נוחות או מחלה, זה פשוט מצב שבו הנשמה אמרה לבורא: "אני ממש לא יכולה יותר, זה יותר מדי", יותר מדי הצטברות של מעשים של רצון לקבל לעצמו בלבד.
כאשר הנשמה אומרת בנקודה מסוימת: "זה יותר מדי בשבילי", והיא מתחילה לעזוב קצת, היא יוצרת מחלה וחוסר נוחות. זה יוצר זעזוע שהאדם מרגיש. כדי לתקן זאת, נאמר שכאשר אדם חולה, אור הבורא נכנס לתוך ראשו בצורה חזקה יותר כדי לראות אם הוא יכול לשכנע את הנשמה לחזור לתוך הגוף.
ליצור סביבה בריאה
יש בתלמוד קטע שלמדתי ושמעתי פעמים רבות, אבל יש לקוות שעכשיו יש לו עומק חדש של משמעות. נאמר שאם יש לאדם כאב ראש, הוא חייב ללמוד או לעשות עבודה רוחנית, וכפי שנאמר בספר משלי, אור הלימוד או אור העבודה הרוחנית עוזר לרוח או לראש. לכן, אם גרונו של אדם מציק לו, הוא חייב ללמוד ולעשות עבודה רוחנית, והאור שבלימוד הזה, האור שבתוך העבודה הרוחנית הזו, יכול לרפא את הגרון. אם אדם מרגיש מיחושים בקיבתו, הוא צריך לעשות עבודה רוחנית, הוא צריך ללמוד, מפני שכפי שנאמר, האור שבתוך הלימוד, שבתוך העבודה הרוחנית, יכול לרפא את הקיבה. אם אדם חולה בכל גופו, הוא חייב ללמוד ולעשות עבודה רוחנית והאור שתוך הלימוד ובתוך העבודה הרוחנית יוכל לרפא את כל גופו, וכך הלאה.
לכן, אם אדם חש כאבים, הוא חייב להבין מדוע זה מתרחש. זה מתרחש מפני שהוא יצר סביבה לא נוחה בשביל הנשמה שלו. לכן, הוא לומד או עושה עבודה רוחנית מפני שהוא חייב ליצור קצת יותר רווחה ונוחות עבור הנשמה שלו בתוך גופו.
אין זה אומר כמובן שאנו לא אמורים להשתמש בתרופות, אבל המקובלים מלמדים שאנו תמיד חייבים להבין שסיבת השורש של כל חוסר נוחות, של כל מחלה, היא העובדה שיצרנו סביבה לא נוחה עבור הנשמה שלנו. אנו משתמשים גם ברפואה פיזית, אבל הריפוי האמיתי בא כאשר אנו מבינים שהסיבה למחלה או לחוסר נוחות היא מפני שלא יצרנו סביבה מתאימה לנשמה שלנו – סביבה שבה היא תרצה להישאר.
להתחבר לעצמנו
לכן, הלימוד החשוב של השבת הזו הוא ההבנה, שאם אתם רוצים למלא את המטרה שעבורה הגעתם לעולם הזה, אתם חייבים לקבל תמיכה מושלמת מהנשמה שלכם. אצל רובנו, למרבה הצער, זה לא כך. והסיבה לכך היא, אם נהיה כנים עם עצמנו, שבמשך ימי חיינו יצרנו סביבה לא כל כך חיובית עבור הנשמה שלנו, ולכן אם היא עדיין כאן – תודה לאל – היא אינה נמצאת במיטב כוחה. לכן עלינו לא רק לעשות את העבודה הרוחנית שלנו, אלא לעשות אותה עם מודעות מיוחדת: "אני מתחבר/ת עכשיו, אני עושה את העבודה הרוחנית עכשיו, מפני שאני חייב/ת ליצור סביבה טובה יותר עבור הנשמה שלי בתוך הגוף שלי. ועם הסביבה הטובה יותר הזו, הנשמה שלי תוכל לגלות את עצמה בשלמות רבה יותר." וכאשר הנשמה שלנו מרגישה בנוח עם הגוף, אתם מסוגלים לגלות את האור שלה באופן מושלם.