בפרשת "וישב" יש לימוד על קבלת לקחים רוחניים מאנשים שנראים כאילו הם נחותים מאתנו. הלימוד הזה עוסק בעצם בחיים עם ההבנה ששום דבר לעולם לא קורה לנו; אפילו הדבר הנורא ביותר שמישהו אחר עושה לנו בא ישירות מהבורא.
והדרך היחידה שבה אנו יכולים להביא נסים לחיינו היא כאשר אנו מבינים זאת. הרמה שבה אנו מאשימים אדם אחר בדברים שעשה לנו ולא רואים מיד שהם באים ישירות מאור הבורא, זוהי הרמה שאנו קרובים לנסים.
אם תתבוננו בפרשה הזו, הרי ליוסף הייתה רשימה ארוכה מאוד של אנשים אותם יכול היה להאשים. החל מאחיו – הם ניסו להרוג אותו, הם מכרו אותו לעבדות. לאחר מכן אשת פוטיפר, שניסתה לפתות אותו וכאשר לא נכנע לה, האשימה אותו באונס והוא נזרק לכלא. וכאשר היה בכלא, ביקש עזרה משר המשקים, ונאמר ששר המשקים שכח מקיומו.
אם כן, כיצד הפך יוסף ליוסף הצדיק? ומדוע היה עליו לעבור כל זאת? מכיוון שכל עוד יכול היה להאשים אחרים, הוא לא יכול היה להיות יוסף הצדיק, ערוץ לאור גדול ולנסים. לכן, הסיבה לכך שהיה על יוסף לעבור את כל התהליך הזה הייתה לסלק כל תחושת קרבן, של מישהו שנפגע על ידי אחרים. לאחר שנמכר על ידי אחיו, לאחר שכמעט נהרג בידי אחיו, לאחר שהואשם על מעשה שלא עשה והושלך לכלא, הוא יכול היה להאשים אחרים. אבל יוסף הגיע להבנה שאלה לא האחים, שזו לא אשת פוטיפר, זה לא אף אחד אחר. זה בא ישירות מאור הבורא.
יש סיפור נפלא על המלך דוד בשמואל ב', פרק ט"ז, שבאמת מבהיר את הנקודה הזאת.
בנו של דוד המלך, אבשלום, קם נגדו והחליט שהוא יהיה המלך. היה מרד, ודוד המלך נאלץ לברוח עם חייליו. הוא ברח למקום בשם בחורים, וכאשר בא לשם, הגיע שמעי בן גרא, קרוב של שאול המלך, והתחיל לא רק לקלל את דוד המלך, אלא גם לזרוק אבנים עליו ועל כל החיילים שעמדו סביבו. ואז אמר שמעי בן גרא לדוד המלך: "מדוע כל זה קורה לך? מדוע הבן שלך מנסה להרוג אותך, מדוע עליך לנוס על חייך? מכיוון שהכרחת את שאול המלך להפסיק את מלכותו. לכן אתה נענש על ידי הבורא, על כל הדברים הנוראים, השליליים שעשית. הבורא ייתן את מלכותך לבנך אבשלום, והסיבה לכך היא מפני שאתה אדם רע, רוצח."
אחד מחייליו של דוד המלך, אבישי בן צרויה, שמע זאת ושאל אותו: "מדוע אתה מאפשר לכלב המת [כשהוא מתייחס אל שמעי בן גרא] להתנהג בצורה כזו, לדבר אליך כך, לעשות לך את הדברים האלה? תן לי ואסיר את ראשו מעליו." וכאן אנו מגיעים אל הצהרה מדהימה; שאני מקווה שכולנו נשמור במוחנו במהלך חיינו. דוד המלך אמר לאבישי בן צרויה: "אתה לגמרי לא מבין. הוא מקלל אותי ועושה לי זאת "כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל" . ולכן, אם ה' אמר לו לעשות זאת, איך אנו יכולים להאשים אותו, איך אנו יכולים לכעוס עליו, איך אנו יכולים אפילו לרצות לפגוע בו?"
כמובן שזה לא התרחש מפני ששמעי בן גרא קיבל נבואה והבורא אמר לו לעשות זאת. אם מישהו היה שואל את שמעי בן גרא מדוע עשה זאת, הוא היה אומר: "מפני שאני שונא את דוד המלך ואני רוצה לפגוע בו." אבל דוד המלך הבין שהכל בא מאור הבורא, ושהבורא אמר לשמעי בן גרא לקלל אותו.
אנו יודעים שדוד המלך עשה הרבה מעשים רוחניים בחייו וגילה כמות עצומה של אור. עם זאת, נאמר במדרש שעד הרגע הזה, בו אמר דוד המלך "כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל" , הבורא שולח אותו בדיוק עכשיו לעשות לי כך, הוא לא נעשה לערוץ הגדול לאור המלכות בעולם הזה, ולא השלים את משימתו בעולם הזה.
אנו לומדים מזה שאין אנו יכולים להשיג את המטרה לשמה באנו לעולם הזה – ולא משנה כמה אור אנו מגלים או עושים דברים גדולים בעולם הזה – עד שנגיע לרמה הזו של "כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל", לידיעה שהבורא שולח את האדם או את המצב הזה ממש עכשיו, לידיעה שאין את מי להאשים, מפני שזה מגיע אלי מהבורא וזה לטובתי. זוהי הנקודה שבה אנו יכולים לא רק להשיג את המטרה שלשמה באנו לעולם הזה, אלא גם פותחים את עצמנו לנסים. אנו לא מסוגלים להביא נסים גדולים לחיינו או לעולם הזה כל עוד אנו יכולים להאשים אדם אחר במשהו שקורה לנו.
רבים מאתנו יודעים את הרעיון הזה, אבל כמה מאתנו עובדים על הגשמתו באמת? מחר, כאשר מישהו יאמר לנו משהו נבזי, נוכל להתחיל להרחיק ולהעלים כל מחשבה של כעס או כל תחושת קרבן כלפי האדם שעשה זאת או הנזק שגרם לנו.
זכרו את המלים האלה: "כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל", כל זה בא ישירות מהבורא. ואם נעשה זאת בעקביות, נגדל לרמה המוחלטת שהגיע אליה דוד המלך, וחשוב מזה עבור העונה הזו בשנה, נפתח את עצמנו ליכולת למשוך נסים לחיינו ולעולם הזה.