מאת: קרן ברג
הגמול הגדול מגיע מחלומות גדולים, אבל הגמול הגדול ביותר הוא המסע עצמו.
מכיוון שבדיוק כפי שאין גמול בלי מסע, אין מסע בלי גמול.
“לא סוף המסע חשוב, אלא הדרך אליו”
היה פעם אדם שעבורו כל יום דמה למשנהו. הוא התעורר כל יום מוקדם מאוד, לבש את חליפתו וענב את עניבתו. הוא הלך לעבודה, חזר הביתה, אכל ארוחת ערב, והלך לישון. וכך יום אחר יום, חייו לא השתנו. כל יום היה אומר לעצמו: “כשאהיה בן 60, אפרוש. אז אקנה בית ליד הים”. וכך הוא חי את חייו. מעביר חיים שלמים בציפייה לפרס הגדול.
אתם יודעים, יש שתי צורות בהן אפשר לסיים את הסיפור הזה. בגרסאות מסוימות, האדם נפטר בגיל 59. ורק בשערי גן העדן הוא הבין פתאום באיזה אופן נורא בזבז את חייו. בגרסה אחרת הוא פרש והגשים את חלומו לקנות בית ליד הים. הוא נכנס פנימה, מעיף מבט סביבו, ונפעם לחלוטין מהיופי המקיף אותו. הוא יושב ומביט החוצה אל הנוף. רגע חולף. ואז שניים. בסופו של דבר, חלפה שעה, ואחר כך יום.
ביום שלמחרת, הוא מתעורר מוקדם מאוד, לובש את חליפתו וקושר את עניבתו, חוזר לשבת על הכיסא שלו ומתבונן בנוף. כל המלים חומקות ממנו בבית חלומותיו, חוץ משתיים… “ומה עכשיו?”
“הבה נזכור שמסע שלנו הוא הגמול שלנו”.
בלי שום קשר לסוף, המסר נשאר אותו מסר: לא סוף המסע חשוב, אלא הדרך אליו.
לכולנו יש “בית חלומות” – מטרה [או מטרות] שעדיין לא השגנו, שהחוסר בהן מונע מאתנו לחיות את חיינו במלואם בהווה. עבור חלקנו, ייתכן שהחלום שלנו הוא למצוא אהבה אמיתית ולהתחתן, בעוד עבור אחרים הוא לצאת מחובות, או להתגבר על התמכרות. רצון בריא ואפילו מניע שאפתני לעשות את כל הדברים האלה ואף יותר, הוא טוב! הוא הדלק ההכרחי שמקים אותנו בבוקר. הבעיה היחידה היא שכאשר אנו נעשים ממוקדים כל כך בסוף המשחק אנו שוכחים את הכאן והעכשיו.
לכן מתאים כל כך שפרשת השבוע היא פרשת “שְׁמוֹת”. למרות שזוהי הפרשה הראשונה בספר “שְׁמוֹת”, יציאת מצרים עצמה התרחשה לאחר כמה פרשות. בסופו של דבר, יעזבו בני ישראל את מצרים ואת הדבר שהיו עבדים לו. הם יטעמו את החלב והדבש, ויחוו באמת את הארץ המובטחת. אבל, אם זה היה החלק החשוב שבסיפור, הרי שספר “שְׁמוֹת” לא היה מתחיל כאן. לא, ספר “שְׁמוֹת” – כמו חיינו – מדבר על המסע עצמו, לא על הארץ המובטחת.
השבוע, יש ביקום אנרגיה שיכולה לעזור לנו ללמוד כיצד לאמץ אל לבנו את המסע.
במשך שבעת הימים הבאים, הייתי רוצה לעודד את כולנו לנסות לחיות באמת את הרגע – להתבונן סביבנו ולהעריך את היופי המקיף אותנו בכל צעד ושעל, ולחוות את השמחה שבהושטת עצמנו לאחרים במהלך הדרך. חשוב מכל, היו סבלניים עם עצמכם בתהליך, ואהבו את מי שאתם ממש עכשיו, ברגע הזה. מכיוון שאתם בדיוק כפי שאתם אמורים להיות בדרככם אל האור.
כשאנו דוחפים את עצמנו לעבר יעדנו, ממשיכים לטפס, ממשיכים לחפש, בואו נזכור שהמסע שלנו הוא הגמול שלנו. מכיוון שבכל קטע של המסע אנו מוצאים את המתנה הגדולה מכל: האני האמיתי שלנו.