מאת: קרן ברג
“כל מה שאתם לוקחים אתכם הוא מה שנתתם”.
זה כתוב על קיר משרדו של ג’ורג’ ביילי בסרט “איזה חיים נפלאים“. זה משפט יפה, והוא נכון ביחס לכל מה שהבורא העניק לנו ביד נדיבה כל כך בחיים האלה. היופי שבברכות אינו בכך שהן קיימות בחיינו, אלא בכך שאנו מסוגלים לחלק אותן עם אחרים, להעשיר את חייהם ולהפוך את העולם למקום טוב יותר בזכות זה.
בפרשת השבוע הזה, “כִּי תִשָּׂא”, אומר הבורא למשה שכאשר הוא ימנה את מספרם של בני ישראל, עליו להורות לכל אחד מהם לתת מחצית השקל. משה מצווה להשתמש בכסף למען אוהל מועד, כדי להפוך אותו למצבת זיכרון של בני ישראל לבורא. כשמשה עושה זאת, הבורא אומר לו שמחצית השקל הזו היא קדוֹשה.
אנו לא תמיד מקשרים כסף עם קדוּשה. ועם זאת, כאן נאמר למשה מפי הבורא עצמו שהשקל הוא באמת קדוש כאשר אנו משתמשים בו ככלי לשיפור האנשים. כמובן שאין אנו מדברים כאן על המטבע או על שטר הנייר, או על הדולר לעומת השקל. מה שנאמר כאן הוא שהכסף הוא אנרגיה, היבט של האור, ושאנו יכולים לכוון את השימוש בו על פי הבחירה החופשית שלנו.
“בכל אחת ואחד אתנו יש ניצוץ בורא; ולכן, אנו מבורכים בקדוּשה”.
כל אחת ואחד מאתנו מבורכים במתנות. לחלק מאתנו ניתנה מתנת העושר, ולאחרים מתנת החכמה, השירה, או המנהיגות. חלק מאתנו הם טיפוסים יצירתיים עם היכולת לכתוב רומנים וסיפורים גדולים או לכתוב ולהלחין שירים נפלאים, בעוד אחרים הם מתמטיקאים מבריקים או ממציאים גאוניים. בדיוק כפי שבכל אחת ואחד מאתנו יש ניצוץ בורא, כך גם כל אחת ואחד מאתנו מבורכים במתנות אלוהיות מיוחדות.
“כִּי תִשָּׂא” היא המפתח שמשחרר את שפע המילוי, נוסחה סודית שבאמצעותה אנו יכולים להפוך את כל הדברים שבחיינו לקדושים. הפרשה הזו באה ללמד אותנו שהדבר היחיד שאנו חייבים לעשות כדי להיות מלאים בברכות, הדבר היחיד שנדרש כדי להפוך אותן לקדושות, הוא למצוא דרך לחלק אותן עם אחרים.
השבוע הוא זמן נפלא למצוא דרכים חדשות להעניק לעולם כולו את המתנות האישיות שנתן לכם הבורא. אני מעודדת אתכם לקחת פיסת נייר ולחלק אותה לשתי עמודות. בעמודה השמאלית רשמו את כל הדברים שאתם מבורכים בהם, ובעמודה הימנית חשבו על דרך אחת שבה אתם יכולים לחלק אותם עם אחרים. האם אנו משתמשים בבית שלנו רק כגג מעל ראשנו, או האם אנו פותחים את ביתנו לאחרים, יוצרים אווירה חמה ומזמינה שבה חברים יוכלו לחפש מקלט, להתאחד ולפרוח? האם אנו משתיקים את הקול היצירתי שלנו, שומרים את הכישרון שלנו רק לעצמנו, או שאנו מוצאים דרך לפרסם את המוסיקה שלנו במדיה החברתית, משחקים במחזה מקומי, או כותבים את הסיפור הקצר הראשון שלנו כאמצעי לגרום שמחה לאחרים? האם אנו שומרים את הרוחניות שלנו לעצמנו בלבד, או שאנו חולקים חכמה עם אלה שרוצים ללמוד? האם אנו שומרים את האגרופים שלנו קפוצים, ואומרים: “מה ששלי הוא שלי, ושלי בלבד”? או שאנו פותחים את ידינו לרווחה ומרגישים ניצוץ קטן של תחושת האור כאשר אנו חולקים את השפע שלנו עם אחרים?
אם אנו יכולים לקחת את הטוב שבנו ולחלוק אותו עם אחרים, הוא הופך לקדוש.
האין זו אמת נפלאה, שבזכות כל מעשה של נתינה שאנו עושים, העולם נעשה הרבה יותר קדוש?