בפרשת “מסעי” יש דיון בכל הנסיעות של בני ישראל במדבר, ולקראת הסוף, מתרחש משהו מוזר מאוד. במשך 40 שנה הוביל משה את בני ישראל במדבר, אומר להם שהם הולכים להיכנס לארץ ישראל. כשהם סוף סוף עומדים לחצות את הנהר כדי להיכנס לארץ, שני השבטים, ראובן, גד וחצי שבט מנשה אומרים שהם אינם רוצים ללכת. הם אומרים למשה שהם שמחים עם האדמה שיש להם בעבר הירדן והם רוצים להישאר שם.
כאשר אנו קוראים את הסיפור הזה בתורה ואת הפירושים עליו, נראית הבחירה שלהם כשלילית. אבל כאשר משה עומד לעזוב את העולם, הוא משבח את החלטתם, הוא אומר: “זו הארץ הטובה ביותר, והבחירה שלהם הייתה הבחירה הטובה ביותר. הארץ שהם בחרו היא המקום שבו אור הבורא באמת התגלה.” אם כן, כיצד אנו מבינים את שתי המציאויות הסותרות הללו?
כדי להתחיל להסביר זאת, הזוהר חולק עמנו לימוד על עשר הספירות, שדרכן זורם האור למטה אל העולם שלנו. שבע הספירות התחתונות נחשבות לאור הנגלה, ושלושת הספירות העליונות נחשבות ל”אור הגנוז”, האור הנסתר. ואנו לומדים בקבלה, שמטרת חיינו, באמת, אינה להתחבר לאור הגלוי, שקל להתחבר אליו, לאור הספירות התחתונות, אלא להתחבר לאור הגנוז של שלושת הספירות הגבוהות יותר.
מדוע? מכיוון שכאשר אנו מדברים על הבאת קץ לכאב, לסבל ולמוות בעולם שלנו, זה לא יתגלה באמצעות שבע הספירות התחתונות, שמייצגות את הזמנים שבהם הדברים קלים, שבהם אנו נלהבים ונרגשים, או כאשר מתעוררת בנו ההשראה להתחבר לבורא, אלא באמצעות השלוש הראשונות, באמצעות האור הגנוז. אם נבלה את כל ימינו בהתחברות רק כאשר אנו מלאי השראה, וניתן רק כשאנחנו מרגישים טוב, אז לא נתחבר לאור שכדי להתחבר אתו באנו לעולם הזה.
הזוהר אומר לנו שאחרי שרבי שמעון בר יוחאי עזב את העולם, התלמידים שנשארו כאן אחריו היו שרויים בכאב עצום. תלמיד שהכאב שלו היה גדול במיוחד היה רבי חייא, שבילה יום ולילה עם מורהו לפני עזיבתו את העולם, וכאבו היה גדול כל כך, עד כי נפל על האדמה, בוכה. הוא היה חייב למצוא דרך להתחבר מחדש למורה שלו, ולכן הוא צם, מכיוון שצום שובר לעתים קרובות את החומות של העולם הפיזי ומאפשר לנו להתחבר לאור הבורא. אם כן, רבי חייא צם במשך 40 יום מתוך כוונה שבאמצעות הצום הזה הוא יוכל לראות שוב את המורה שלו. אבל, לאחר 40 יום, הוא שמע קול משמים, שאמר לו שאין לו זכות לראות את מורו. אם כן, מה הוא עשה? רובנו היינו בוודאי מוותרים, אבל רבי חייא לא ויתר. הוא החליט לצום עוד 40 יום, שאחריהם באו אליו בחזון גם המורה שלו רבי שמעון וגם בנו של מורו, רבי אליעזר.
לאחר מכן מדבר כל הקטע של הזוהר על הלימוד והחזון שקיבל מהם רבי חייא. אבל יש חלק אחד שאותו הייתי רוצה לחלוק במיוחד, מכיוון שהוא מתייחס לסתירה שבה אותו דבר יכול להיראות גם שלילי וגם חיובי. כאשר רב חייא ראה את החזון הזה והתחבר מחדש למורהו, נאמר שרבי שמעון הכריז: “למי מכם יש הכוח להפוך חושך לאור, והיכולת לטעום מתיקות במה שאחרים טועמים רק מרירות? אם אתם יכולים להשיג את הרמה הזו בעולם הזה, אז יש לכם היכולת להתחבר לאור האמיתי של הבורא, לאור הגנוז, ויש לכם היכולת להגשים מה שבאתם לעולם הזה כדי להגשים.”
אנו חייבים לשאול את עצמנו, לכן, איזה סוג של אדם אנו; האם יש לנו היכולת להיות במצב שלילי מאוד ולראותו כחיובי, לשנות אותו לחיובי? מכיוון, שכפי שאנו לומדים כאן, אור שהוא גנוז הוא אור גדול יותר, ומטרת שהותנו כאן בעולם הזה אינה רק למשוך וליהנות מאור שכבר התגלה, אלא לשנות את החושך שבתוך האור הגנוז, ואז לגלות אותו. אנו מתחילים לעשות זאת כאשר אנו משנים את אופן מיקוד העבודה והחיבור הרוחניים שלנו.
כאשר אנו מבינים שמטרת שהותנו כאן בעולם הזה אינה רק עבור הרגעים השמחים ומלאי ההשראה, אלא עבור היכולת לטעום מרירות כמתיקות ברגעים החשוכים יותר, זה מעניק לנו הבנה שונה לגבי קיומם והתרחשותם של הדברים השליליים לכאורה, ולכן, כיצד להתחיל לחוות אותם. כשאנו יודעים שהתוכניות של האגו שלנו אינן תמיד התוכניות הנכונות, ושהמצב המוצג בפנינו הוא בדיוק המצב המושלם שאנו צריכים, אנו מגיעים למקום שבו אנו מסוגלים לשנות חושך לאור ולטעום מרירות כמתיקות, מקום שמחבר אותנו, בסופו של דבר, אל האור הגנוז ואל המטרה שלשמה ועבורה הגענו לעולם הזה.