כפי שכבר ציינתי בשבוע שעבר, אסטרטגיית ההורות שלנו צריכה להשתנות מעט כאשר ילדינו מגיעים לגיל הנעורים.
כאשר אנחנו הורים לילדים צעירים, קל לנו יותר לתפקד מולם כאשר אנחנו מסבירים להם את ההשלכות של המעשים שלהם ואת הקשר בין סיבה ותוצאה, למשל: "אם תרוץ לכביש – תיפגע", "אם תכניס את היד לאש – תקבל כוויה", "לא סידרת את החדר – לא תוכל לצפות בטלוויזיה", "לא סיימת להכין שיעורי בית – אין פגישות עם חברים".
אולם, אסטרטגיה זו מתגלה אפקטיבית הרבה פחות כאשר מדובר בהתנהלות שלנו מול בני הנעורים. כשאתם אומרים למתבגר שלכם "אני לוקח לך את הסמארטפון משום שנכשלת במבחן", הם נכנסים למצב קורבני ולא יפיקו את התועלת הנדרשת. הסיבה לכך היא שבני הנוער מתמקדים כל כך בעובדה שהענשתם אותם, עד שהם שוכחים את הסיבה לעונש.
יתרה על כן, לא רק שההשלכות לא אפקטיביות, אלא הן אף יוצרות תחושת דחק ופירוד, מה שגורם למתבגרים להרגיש אומללים עוד יותר בתקופה הלא פשוטה בה הם נמצאים.
מה כן יכול לעבוד מול בני הנעורים? במקום להעניש, לצייד אותם בדרכי פעולה ובאסטרטגיות שיסייעו להם לבצע את הדברים באופן שיהיה מקובל גם עלינו, בלי שנצטרך להסתייע בעונשים.
כך למשל, כשהמתבגרים שלכם לא מצליחים במבחן, שיחה בין שווים (אף על פי שאחד מכם עדיין עובד על להיות מבוגר) היא דרך נהדרת להתחבר וליצור תחושת שיתוף. זה גם המפתח להשגה של פתרון רוחני עבור בעיה אמיתית.
הדרך הנכונה לעשות זאת היא להשתתף ולגלות הזדהות: "אז מה באמת קרה? היה לך באמת קשה לעבוד על המדעים באותו שבוע? אוקיי, אני בהחלט מבין את המצב. מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות עכשיו?"
דרך נוספת היא להפגין תמיכה אמיתית: כדי שאנחנו כהורים נוכל להיות שם עבור המתבגרים שלנו, עלינו להתחבר למה שעובר עליהם וליצור עמם את התקשורת האמיתית והרוחנית – היוצרת אור. עלינו לשכנע אותם שאנחנו לצידם ושאנחנו מתכוונים להעניק להם את כל התמיכה הנדרשת. כשאנחנו מתקשרים איתם באופן כזה, ילדינו מרגישים שיש להם אוזן קשבת ושאנחנו אוהבים אותם. לעומת זאת, כשאנחנו מתנתקים, הם מרגישים פגועים וחשים שאף אחד לא שומע אותם.
הדרך השלישית שתסייע לרכוש את אמונם היא היא לעבוד על חיבור מחדש. פעמים רבות עלינו להודות שההתנהגות שלנו גרמה לאיבוד האמון ולכך שעלינו לבנות אותו מחדש. במקרה זה עלינו "להחזיר לאחור" את הסרט ולהקרין אותו מחדש, עבורנו ועבור הילדים שלנו. לעשות את הדברים שוב, אבל באופן הנכון.
ניתן בהחלט לנסח זאת כך: היחסים שלנו עם ילדינו הם כמו היחסים שלנו עם האור: או שאנחנו מחוברים אליו, או שאנחנו מנותקים ממנו. ואם אנחנו מנותקים ממנו, אין לנו ברירה אלא לעבוד בנחישות כדי לחזור ולהתחבר אליו.
כשאנחנו מודעים לעובדה זו, יש רק שאלה אחת פשוטה שנוכל לשאול את עצמנו במהלך ההתנהלות שלנו מול ילדינו המתבגרים: האם הבחירה שאני עומד לעשות כעת מול הילד שלי עתידה לחבר אותי אליו או לנתק אותי ממנו? האם אני עומד להכניס את שנינו לסיטואציה של חיבור לאור או לסיטואציה של התנתקות ממנו?
דבר חשוב נוסף שביכולתנו לעשות היא להיות שקופים מול המתבגרים שלנו, ולחשוף מולם עד כמה שניתן את הקשיים שיש לנו במהלך העימותים עמם, כמו גם את הפגמים בהתנהגותנו ואת האתגרים עמם אנו מתמודדים כדי להשתפר. המתבגרים שלנו הם כבר אנשים בשלים שמתחילים להכיר בכך שגם להוריהם יש נקודות תורפה וחולשות קטנות. כאשר אנחנו מתכחשים לכך אנחנו בעצם מרחיקים את האמון שלהם כיוון שאנחנו משדרים שרק הם מהווים את הצד הבעייתי בקשר. כאשר אנחנו מכירים בחולשות שלנו ובצורך שלנו להשתנות אנחנו לוקחים אחריות על המצב ומשדרים להם הדדיות, שחשובה מאוד לבניית האמון. כשנהיה פתוחים ופגיעים נוכל להתחבר למתבגרים שלנו כאל אנשים שווים (תוך כדי שמירה על הגבולות הברורים שלהם הם זקוקים, בין הורה וילד, ובין נכון ולא נכון).
כאשר נודה בפניהם שאנחנו לא מושלמים ונחשוף בפניהם את הרגשות שלנו וגם את החולשות שלנו, נצליח להפוך אותן לחוזקות. למשל, נספר להם איך אנחנו מרגישים בסיטואציה כזו או אחרת, נודה בפניהם שטעינו וש"כאן היה עלינו לנהוג באופן שונה / הלוואי והייתי עושה את זה אחרת. זה קרה גם לי כשהייתי נער, תפסו אותי מעתיק במבחן, או חבר שלי נהג ברכבו של אחיו ונעצר על נהיגה בלי רישיון". לא תאמינו כמה הכנות והשקיפות הללו יקרבו אתכם למתבגרים שלכם.
עליכם להכיר בכך שהמתבגרים חיים כאילו הם מככבים בסרט, כך שאחת הדרכים לקצר את כל הדרמה הזאת היא פשוט להיות אמיתיים בעצמכם. לחלוק את הניסיון האישי שלכם – הקשיים שנתקלתם בהם בעבודה באותו יום, או כמה רציתן להיות בלרינה בילדותכן ופשוט לא היה לכן הכישרון – יעזור ליישב את דעתו של המתבגר שלכם. הכנות והשיתוף יפחיתו את תחושת הבדידות החריפה שהם חשים בעולם המבלבל הזה.
יתרון נוסף לתקשורת פתוחה ושקופה ברמה הזו הוא שאתם מעבירים לילדיכם מסר שיש אתגרים אמיתיים בחיים, כמו גם פתרונות ודרכים להתגבר עליהם. "אוקיי, אז נתפסת על חם משקר להורים שלך שלא לקחת כסף מהארנק של אבא. אבל הנה כיצד התמודדת עם זה – הרווחת כסף, כיסחת מדשאות והחזרת את כל הסכום, תוך כדי שאתה מבטיח שלא תחזור על המעשה הזה לעולם" – באופן זה אתם מעבירים להם את המסר שאינכם מושלמים ויחד עם זאת, מצאתם דרכים להתגבר על המכשולים בחיים ואתם מאמינים שגם הם, הילדים שלכם, ימצאו את הדרכים לעשות זאת.
מיותר לציין, שאין להעביר את המסרים הללו בצורה דידקטית כאילו היו הרצאה מלומדת, אלא יש להתחבר לילדים שלכם ולהעביר להם את המסר באופן מכיל ומחבק, בעזרת הכלי הרוחני של חיבור אמיתי לאדם אחר.
בשבוע הבא אני אמשיך את הנושא של ניווט בנבכי שנות העשרה, עם דגש על הצבת גבולות.
מאת מיכל ברג,
נשיאה ומנכ"לית של קרן רוחניות לילדים