מאת קרן ברג
פרשת השבוע הזה היא פרשת “כי תצא”, הפותחת במלים ” כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה”. זה מתורגם בדרך כלל כך: “כאשר אתה יוצא למלחמה”. אבל פירוש המילה “כי” אינו באמת “כאשר”, אלא “מכיוון”. בקצרה, תחילת פרשת השבוע הזה אומרת לנו: “מכיוון שאתם יוצאים למלחמה נגד אויביכם, אתם בטוחים שתנצחו”.
“אם כן, על מה מדובר כאן? מהם כל הדיבורים האלה על מלחמה ועל אויבים?”
אם כן, על מה מדובר כאן? מהם כל הדיבורים האלה על מלחמה ועל אויבים? על פני השטח, זה לא נראה רוחני במיוחד. שלא להזכיר גם שההיסטוריה מראה שזה לא נכון. תמיד היו “אויבים”, ורק מכיוון שאנו יוצאים למלחמה אין זה אומר שאנו מנצחים. וכשמסירים אויב אחד, צץ ועולה אויב נוסף [או שניים, או שלושה או ארבעה] במקומם. איך אפשר בכלל להתייחס אל מלחמה כאל הצלחה?
תודה לאל, יש לנו ספר הזוהר והחכמה של המקובלים הגדולים שישפכו לנו קצת אור על התעלומה הזו.
דבר אחד שאנו לומדים במרכז לקבלה הוא שפרשת השבוע אינה מדברת על אויב חיצוני, אלא על התגובות השליליות שלנו שאנו אמורים להילחם נגדן. זו הסיבה לכך שהרב ברג היה מכנה את החדר שבו אנו מתפללים “חדר מלחמה”, מכיוון שבתקשורות שלנו אנו מקבלים את האנרגיה לצאת למלחמה הפנימית הזו. עם ההבנה הזו, אנו יכולים להתחיל לבחון את הקרב הרוחני נגד השליליות שלנו, שכל אחת ואחד מאתנו מוצאים את עצמנו מסובכים בתוכה על בסיס יום יומי. זו המלחמה שמובטח לנו שננצח בה מכיוון שאנו בוחרים להילחם בה. ולא משנה כמה פעמים ניפול או ניכשל.
“זו המלחמה שמובטח לנו שננצח בה מכיוון שאנו בוחרים להילחם בה. ולא משנה כמה פעמים ניפול או ניכשל. “
הרב היה אומר לעתים קרובות שמלחמת יום הדין, הארמגדון, תהיה מלחמת מחשבות, מלחמת מודעות. זוהי המלחמה שבין המלאך הקטן שלוחש: “עשו עבור אחרים”, ובין השטן הקטן שלוחש: “קחו לעצמכם”. או בין הקול הקטן שאומר: “הקשיבו והישארו פתוחים”, והקול האחר שאומר: “אני צודק והם טועים”.
מעניין לציין שאנו קוראים את פרשת “כי תצא” רק שני שבועות לפני ראש השנה. יש ביקום ממש עכשיו תמיכה שיכולה לעזור לנו במאבק הפנימי הבריא הזה, כדי שנוכל לנקוט צעדים חדשים לקראת שינוי פנימי עמוק בהווייתנו, ולהגיע ליום הדין הזה כבני אדם חדשים.
השבוע, שימו לב והבחינו ברגעים שבהם אתם נוטים לשמוע את הקול שלוחש: “עשו רק למען עצמכם”, והפעילו את הרצון החופשי שלכם כדי לבחור במקום זה “לעשות עבור אחרים”. זו בחירה הפשוטה [אבל לא תמיד קלה ] שיכולה לתת לנו שליטה על המחשבות שלנו ועל היכולת שלנו לנצח את השליליות עם החיוביות גם בתוך עצמנו וגם עבור העולם.
וזכרו: מכיוון שאנו בוחרים לצאת למלחמה הרוחנית הזו, מובטח לנו שננצח.
לשים קץ לשליליות
המשפט: “וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ” חוזר על עצמו פעמים רבות בפרשת “כי תצא” ובפרשה הקודמת לה, “שופטים”.
אבל מה פירוש הדבר?
כאשר קיבלו בני ישראל את האור בסיני, אומר לנו הזוהר שהם הגיעו למדרגת “בלע המוות לנצח”, לרמה של חיי נצח.
אבל, למרות שבני ישראל הגיעו לרמה כזו של חיבור, התגלות והפרדה מכוחות החושך, הם נפלו לאחר מכן לרמה מסוימת של “רצון לקבל לעצמו בלבד”, ואבדו את השליטה על המוות.
וכך אנו לומדים שיש שתי דרכים להוציא את עצמנו מן החושך;
אחת מושלמת ואחת אינה מושלמת.
כדי להגיע לרמה של “בלע המוות לנצח” בסיני, עברו בני ישראל תהליך של הפרדה מוחלטת מכוחות האגו והחושך, אבל הכוחות עצמם נשארו.
בני ישראל השלימו את החלק הראשון של התהליך, שהיה הפרדת עצמם מהחושך, אבל לא השלימו את החלק השני, שהיה חיסול כוחות החושך.
ומכיוון שהכוחות הללו היו קיימים עדיין, בני ישראל היו מסוגלים עדיין ליפול שנית.
כדי להסביר את המושג הזה בדוגמא, דומה הדבר לאדם שיש לו בעיה עם כעס, והוא יכול לעבור תהליך של עבודה רוחנית של הפרדת עצמו מהכעס, אבל למעשה, כל עוד הוא רק מפריד את עצמו מהכעס ולא סילק לחלוטין את שורש הכעס, הוא עדיין יכול ליפול שוב.
4
לכל אחת ואחד מאתנו יש התיקון המיוחד לו, או לה, גילויי הרצון לקבל לעצמו בלבד שלנו, ופעמים רבות בעבודה הרוחנית שלנו אנו מפרידים את עצמנו מהמעשים הללו, מבלי לחסל את מקורם.
אנו חייבים לשים קץ למקור המעשים הללו, אחרת נוכל ליפול אליהם שוב.
אם כן, כיצד אנו לא רק מפרידים את עצמנו מכוחות השליליות הללו, אלא ממש מחסלים אותם ושמים להם קץ?
הכל נעוץ במודעות.
הכל קשור במה שאנו חושבים כאשר אנו מנהלים את הקרבות האלה.
אם נמשיך להשתמש בכעס כדוגמא, מכיוון שזה נושא שקל לדבר עליו, אדם מגיע להבנה שהקרב שלו, או לפחות אחד מהקרבות שלו, הוא עם כעס.
יש לו הזדמנות לכעוס, והוא יודע שכדי לעשות את התיקון שלו, הוא חייב להילחם בנטייה הזו.
אבל השאלה היא מהי המודעות שלו כאשר ההזדמנות הזו עולה כשהוא נלחם?
עבור רוב האנשים, זה משהו כמו: “זה אחד הדברים שאני חייב להילחם בהם; אני הולך להילחם בנטייה לכעוס, או לפגוע באדם אחר”,
אבל אנו לא לוקחים את זה רחוק יותר במודעות שלנו.
וזו היכולת שנותנות לנו שבת ופרשת “כי תצא”:
את מודעות הסרת מקורות החושך והשליליות…
והסרת השליליות פשוטה למעשה כמו המודעות הזו.
5
אם כן, אנו חייבים לקחת זאת מעבר לרק לומר לעצמנו: “בזה אני חייב להילחם כדי להתחבר לאור הבורא ולקבל את הברכות שאני אמור לקבל”.
אנו חייבים לומר: “אני לא עושה זאת רק כדי לנצח בקרב, אלא גם כדי להסיר את המקור הרוחני, את מקור החושך הזה שדוחף אותי.”
מכיוון שהאמת היא שאפילו אם אנו מנצחים בקרב היום ולא כועסים, מחר תהיה לנו שוב הזדמנות לכעוס.
אנו רוצים, לכן, שהמודעות שלנו תהיה: “אני לא רוצה רק לנצח בקרב הזה, אני רוצה להגיע למקור הרוחני של הכעס הזה ולסלק חלק ממנו, כדי שמחר, למרות שיהיה לי עוד אתגר שאוכל לנצח אותו, המקור הרוחני של הכעס הזה יסולק וייעלם”.
ואם ניקח זאת צעד נוסף קדימה, אם האדם לא רק חושב על עצמו ועל הקרב הנוכחי, אלא חושב גם שמה שהוא עושה זה סילוק המקור הרוחני של החושך הזה, אז במשך הזמן, הוא יהיה מסוגל לסלק את מקור השליליות הזו גם מכל העולם.
כאשר אדם נלחם בקרב האישי שלו נגד הרצון שלו לקבל לעצמו בלבד בכל דרך שבה הוא מתגלה בחייו, והוא תמיד מודע לעובדה שכשהוא נלחם בקרב הזה הוא רוצה גם לסלק לגמרי את מקורו, אז הוא משרת גם את כל האנושות, מכיוון שמקור הכעס הוא אותו מקור של כעס עבור כל אדם בעולם.
והדבר נכון גם לגבי הקנאה, שנאת החינם, וכל גילוי של רצון לקבל לעצמו בלבד.
כאשר יש לנו מודעות לאופן שבו הקרב האישי שלנו משפיע על העולם, זה נותן לנו כוח, מתוך ידיעה שאם היום ניפול לאנוכיות שלנו ונכעס, לא רק נעשה נזק לעצמנו, אלא גם נחזק את מקור הכעס שבעולם, וזה יגרום לכך שכל מי שיילחם בכעס ייתקל באתגר גדול יותר.
6
ועם זאת, מנקודת מבט חיובית, הידיעה שאם אנו מנצחים בקרב הזה ויש לנו המודעות של רצון לא רק לעשות טוב לעצמנו, אלא גם להשמיד את מקור הכעס בעולם, אז אנו עוזרים עכשיו לכל מי שנאבק עכשיו בעולם באותו כוח.
וכאשר אנו נלחמים עבור הכלל, אנו מקבלים כוח מהכלל.
מטרת העבודה הרוחנית של האנושות אינה לחזור למקום שבו היו בני ישראל בהר סיני, אלא להגיע למקום שבו אנו לא רק מתנתקים ונפרדים מכל כוחות החושך, אלא גם מחסלים ומסלקים אותם לחלוטין, באופן שבו לעולם לא יוכלו לחזור לעולם הזה.
באמצעות פרשת ושבת “כי תצא”, יש לנו הזדמנות לשנות את המודעות שלנו ולהתקרב יותר להשגת המטרה הזו.