מאת מיכאל ברג
כאשר הלך אברהם אל ההר, הם היו רק שנים, הוא ויצחק. אבל נאמר שכאשר ירד במשך שלושה ימים, הוא לקח עמו אחרים, שמכונים “נעריו”. מדוע?
אברהם, מצד אחד, הגיע לרמה הגבוהה ביותר של ניתוק מהאגו. הוא ביצע בהצלחה את אחד המבצעים הרוחניים הגדולים ביותר של האנושות, אבל לא רק שהאגו שלו לא גדל מהניסיון הזה, הוא למעשה פחת. אנו לומדים כאן שרק אם אדם רואה את עצמו כרע יותר או כנחות מאחרים – אפילו אם זה אינו נכון, אפילו אם האדם למעשה נמצא ברמה רוחנית גבוהה יותר – רק אז יכול אור הבורא לזרום דרכו לאחרים.
אם אדם רואה את עצמו כנעלה יותר מאשר מישהו אחר, בכל תחום, אז אור הבורא לא יכול לזרום דרך האדם הזה לאדם אחר; רק כאשר אדם רואה את עצמו כפחות ממישהו אחר יכול אור הבורא לזרום דרכו לאחרים. האגו של אברהם לא גדל כתוצאה מתהליך העקדה אפילו בסנטימטר אחד, למרות שאנו יודעים שמבחינה אובייקטיבית היה תהליך העקדה אחד המעשים הרוחניים החזקים ביותר שעשה. אברהם ראה למעשה את עצמו כפחות; האגו שלו פחת באמצעות תהליך העקדה. זה דבר מדהים, והוא, על פי החוזה מלובלין, אחד הסימנים לכך שהמעשה שאנו עושים מחובר לאור הבורא. אם אנו עושים מעשה ומרגישים שהאגו שלנו גדל כתוצאה מכך, אז המעשה הזה לא גילה אור, אבל אם אנו עושים מעשה והאגו שלנו פוחת בזכות זה, אז המעשה הזה גילה אור.
לאחר העקדה, לא רק שאברהם לא ראה את עצמו כנעלה יותר מאחרים בזכות ההישג הגדול שלו, הוא למעשה ראה את עצמו כנחות יותר מקודם. כאשר אדם עושה פעולה רוחנית שאינה מגדילה את האגו שלו, אלא מפחיתה אותו, אז, ראשית, זה סימן לכך שהפעולה גילתה אור, ושנית, האדם נעשה ערוץ גדול יותר לאור הבורא שזורם דרכו לאחרים. ולכן, נאמרת המילה “נעריו” לאחר העקדה. הפירוש המילולי של המילה הזו הוא איש צעיר, אבל היא גם מייצגת מישהו שמנותק לגמרי מהעבודה הרוחנית ומאור הבורא.
אם כן, מה משמעות הכתוב כאשר נאמר שאברהם בא אל האנשים האלה? פירוש הדבר הוא שלאחר העקדה, אברהם הגיע להבנה, לרמת המודעות, שהוא הנחות שבנחותים. מכיוון שכאשר אברהם חזר אל האנשים, הוא לא ראה את עצמו כנעלה מהם. אלא, הוא ראה את עצמו כנחות מהם, ולכן היה מסוגל לעורר קדושה גדולה, אור גדול, בתוכם, והוא עצמו התעלה. לכן נאמר אז שהם הלכו יחדיו לבאר שבע; מכיוון שבאר שבע, כפי שמסביר הזוהר, מייצגת את העולם הרוחני, המימד הרוחני של מלכות. לכן, מכיוון שאברהם ראה את עצמו כנחות כמותם, כמנותק מאור הבורא כמוהם, יכול היה להעלות אותם לרמה שנקראת באר שבע, או למימד של מלכות הרוחנית.
אנו לומדים מזה שני דברים חשובים מאוד. ראשית, אנו מדברים על אברהם, לאחר שעשה את אחד המעשים הרוחניים הגדולים ביותר בהיסטוריה. ואחד הסימנים החשובים ביותר לכך שגילה אור גדול הייתה העובדה שכאשר הוא עשה את המעשה הזה, הוא לא ראה את עצמו כטוב יותר ממישהו אחר. כתוצאה מכך, האגו שלו אפילו פחת, והוא ראה את עצמו כנחות אפילו יותר מקודם, וזה משהו שאני חושב שאינו מובן לרובנו. כאשר מישהו מאתנו עושה מעשה קטן של נתינה, מעשה קטן של עבודה רוחנית, באיזה שהוא אופן האגו שלנו גדל קצת. אבל זה למעשה סימן לכך שהמעשה הזה לא גילה אור. מפני שאם אתם באמת עושים מעשה שמגלה אור, כשאתם מסיימים את הפעולה הזו האגו שלכם פוחת, ואתם רואים את עצמכם כפחותים מאחרים.
והסוד הגדול השני הוא שהדרך היחידה שבה אתם יכולים לעזור למישהו היא אם אינכם רואים את עצמכם כנעלים ממנו. אור הבורא לא יכול לזרום דרככם אליו, ואינכם יכולים להעלות מישהו אחר אם אתם רואים את עצמכם כנעלים ממנו. איך עושים זאת? אין פירוש הדבר שאתם משקרים. אם מישהו הוא גנב ואתם אינכם גנבים אין זה אומר שאתם חושבים שאתם גנבים. אבל מה שאתם חייבים לעשות הוא להבין עד כמה אתם חסרים; אתם אומרים: “כן, לאיש ההוא יש חוסר, אבל גם לי יש חוסר גדול.” העניין כאן אינו לשקר לעצמכם ולומר שאני גנב כמו הגנב הזה, או כל דבר אחר שהאדם ההוא עושה. מדובר כאן על הידיעה שיחסית לעבודה הרוחנית שאתם חייבים לעשות, יחסית להתעלות הנשמה שאתם חייבים להשיג, יש לכם חוסר גדול. ולכן אינכם יכולים לראות את עצמכם כנעלים על אף אחד אחר.
רק כאשר אנו רואים אחרים כלא נחותים מאתנו, או כאשר אנו רואים את עצמנו אפילו קצת נחותים יותר מהם או לפחות באותה רמה, יכול אור הבורא לזרום דרכנו, ואנו יכולים להעלות אותם. כן, אתם יכולים לתת, אתם יכולים ללמד, אבל כל עוד המקום שאתם באים ממנו הוא מקום של התעלות, מקום של להיות נעלה יותר, אז אור הבורא לא יכול לזרום דרככם אל אחרים. ולכן, אנו לומדים כאן מאברהם הבנה נפלאה. אברהם חוזר ל”נעריו”, הוא חוזר אחרי ההישג הגדול של העקדה, ורואה את עצמו בקרב האנשים הנחותים, בקרב אלה שמנותקים מאור הבורא. ובזכות המודעות הזו, הם הלכו אתו. נאמר שהם הלכו יחד לבאר שבע; כלומר, אברהם מסוגל להעלות אותם לרמה שנקראת באר שבע, לרמה של השכינה, או של המימד הרוחני.
אם אברהם היה חוזר עם כל האור של העקדה ורואה את עצמו כנעלה מהם, אז כל הלימודים וכל הזמן שבילה אתם לא היו יכולים להעלות אותם. רק כאשר אדם רואה את עצמו או באותה רמה או ברמה נחותה יותר מאחרים, בגלל כל החוסר הגדול שיש לו בעבודה הרוחנית שלו ובתקשורות שלו, רק אז יכול אור הבורא לזרום דרכו ולהעלות אחרים.
הדבר המפליא כאן הוא שאברהם העלה את אלה שהיו סביבו, שהיו כה נחותים, ממש כהרף עין, וזה מפני שראה את עצמו כנחות. זו הבנה מופלאה, אבל היא גם הכרחית. לעולם לא תוכלו לעזור לאדם אחר כל עוד אתם רואים את עצמכם כנעלים ממנו. ואתם יכולים ללמד אחרים שנים ולעזור להם, אבל זה לא יישאר, זה לא יכול להיות אמיתי. אם אתם מסוגלים לראות את עצמכם כנחותים, ולעזור להם מהמקום הזה, אז גם אתם תוכלו, כמו אברהם, שחזר לאלה שהיו מנותקים מהאור וראה את עצמו כאחד מהם, להעלות אחרים תוך שנייה.
זו הבנה חשובה: אם מעשה רוחני שאנו עושים גורם לנו להרגיש טובים יותר ממישהו אחר לאחר שעשינו אותו, אז הוא לא מגלה אור. מעשה שמגלה אור ומחבר אותנו לבורא, מטבעו, יגרום לנו להרגיש נחותים יותר לאחר מכן. זה דבר ראשון. ודבר שני, אם אתם רוצים לעזור לאחרים, יש רק דרך אחת: להיות ולהרגיש נחותים מהם, לראות את עצמכם ואת החוסר שלכם. אם אתם רואים את עצמכם נעלים מאדם אחר, לא משנה עד כמה תרצו לעזור, לא משנה עד כמה אתם רוצים לתת, לא תוכלו לתת או לעזור. אבל אם אתם רואים את עצמכם כפחותים ממנו, אז תוך שנייה, יוכל אור הבורא יוכל לזרום דרככם ותוכלו להעלות אותם לבאר שבע, למימד של העולם הרוחני, לשכינה.