בספר חסד לאברהם (מעיין ראשון, נהר כ"ד), רבי אברהם אזולאי מסביר למעשה את כוונת רבי שמעון בר יוחאי בכתיבת את הזוהר. רבי אברהם אזולאי פותח בהסבר: “השכינה מקבלת שפע ואור הראוי לה ולחיילותיה... ושפע זה לא יחסר לה לעולם אף על פי שלא יהיה נשמת הצדיקים בעולם". כלומר, כשנברא העולם, היה אור מסוים שהתגלה, על מנת לתמוך את השכינה – כלומר את הכלי הרוחני. האור הזה היה אור מועט. כזה שהספיק בדיוק כדי לקיים את העולם, אך לא יותר מזה.

בני ישראל אחראים לגילוי האור בעולם לטובת העולם כולו 

על מנת לגלות את שפע האור של הבורא בעולם, נבראו בני האדם. התהליך הזה החל עם בואם של האבות – אברהם, יצחק, ויעקב, והגיע לשיאו כשבני ישראל התנחלו בארץ והחלו לגלות את האור במעשיהם. כפי שהוא כותב בהמשך: "והיות ישראל על אדמתן מקיימים כל התורה אז לא לעצמן לבד יגרמו הטובה והארה, אלא גם את כל הנמצאים כולם שבעים לחם משפעם וטובתם יותר מלפני קודם". כלומר, בני ישראל היו אחראים לגילוי עצום של אור בעולם, לא רק לטובת עצמם אלא לטובת העולם כולו. 

כל טיפה מכריעה בעידן של יובש

בהמשך, רבי אברהם אזולאי מסביר, שכאשר בני ישראל החלו לחטוא, הם גרמו לצמצום ההארה, וזה תהליך שקרה בשני שלבים.

בשלב הראשון: “שלא חטאו כל כך אז גם כן לא יחסר אל הנמצאים רק תוספת השפע...”, כלומר בשלב הראשון (ימי בית ראשון), החטאים, או הפעולות השליליות של בני ישראל, גרמו לכך שההארה שהם הביאו לעולם במעשיהם הטובים שמקודם, התמעטה, אבל האור שהתגלה מבריאת העולם עוד נשאר והאיר.

השלב השני: “והבחינה הב' הוא אם פגמו כל כך עד שלחוזק הפגם יסתלק השפע מכל בחינותיה ומכל חייליה ומכל וכל...” כלומר בשלב השני (סוף ימי בית שני) השליליות שהתגלתה היתה רבה כל כך, שאפילו האור שהתגלה כבר בבריאה, הסתלק והפסיק להאיר. התוצאה היתה חורבן הבית השני, והגלות הארוכה שנמשכת עד היום.

רבי אברהם אזולאי מסביר בהמשך, שמאז חורבן הבית השני, השכינה, הכלי, היא כמו נחל שיבש לחלוטין. נחל שכל מעינותיו חרבו ולא נותרו בו כלל מים. רבי אברהם אזולאי כותב, שמאז חורבן הבית, כל פעולה של גילוי אור שאנו עושים, כל מצווה, אמנם מגלה מעט מאד אור, כמו טיפה קטנה של מים, אבל כפי שהוא מסביר, כל טיפה כזו של מים היא בעלת חשיבות מכרעת בעידן של יובש. כפי שהוא כותב: "ויש לאמר כי העושה מצוה בעת הזאת, הוא עושה סמך אל השכינה ומושך לה שפע קצת כמו זיעה בעלמא... ואדרבה שכרו יותר גדול והעד על זה בת מלך בהיותה יושבת בהיכל אביה המלך, ואחד מעבדיה יעשה לה איזה עבודה, ודאי תשים לו שכר אבל לא שכר כל כך כמו שאם תהיה חוץ להיכל המלך בדוחק ובגלות, ואם העבד ייתן אז אפילו דבר קל כמו עשב לח להבריא נפשה הוא חשוב בעיניה מכל אילי נביות אשר היה בשעת הממשלה". כלומר, בימינו אנו (מאז חורבן בית המקדש השני), כל פעולה של גילוי של אור תומכת בשכינה, תומכת בכלי הרוחני של כל העולם, ולמעשה, העוצמה שבמעשה קטן של גילוי של אור בימינו היא גדולה בהרבה. כפי שהוא מסביר במשל – אם נעזור לנסיכה כשהיא בארמון אביה, ויש לה סמכות, כח וכסף, מן הסתם לא נזכה על כך להערכה מרובה, אבל אם אותה הנסיכה נמצאת בגלות, בעוני ובחוסר כל, אפילו אם רק נעזור לה מעט, היא תעריך זאת עד מאד.

לתמוך בשכינה

וכאן, רבי אברהם אזולאי מגלה את כוונתו של רבי שמעון בר יוחאי בכתיבת הזוהר:
"ודע, כי עיקר כוונת הרשב"י ע"ה בחבור ספר הזוהר היה לזה, להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ובאין עוזר לה, ורצה לעשות לה סמך ליחדה בבעלה יחוד מועט על ידי החיבור הזוהר... וגם על ידי החיבור ההיא יהיה ביטול הקליפות וקלות הגלות... והם בחינת סודות להצילם מרעתם על ידי חיבור זה כנזכר, וספר זה שעתיד להתגלות בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעדא לשכינה הנזכרת". כלומר, עיקר הכוונה של רבי שמעון בר יוחאי בכתיבת הזוהר, היתה לתמוך בשכינה, לעזור לגלות מעט מהאור שנחסר מהעולם לאחר חורבן הבית, ולשמור על בני ישראל. הוא מוסיף וכותב שבזמן שלנו, ספר הזוהר יכול להציל מפני שליליות שמתגלה בעולם, ולעזור לתמוך בשכינה כשהיא בחוסר גדול מכל.

מתוך הספר: "חסד לאברהם" מאת: רבי אברהם אזולאי