מהחלק הראשון של המאמר, הבנו שתכלית קיומנו בעולם היא להפיק הנאה ואור. התחלנו להבין גם מהו אותו אור. חלקנו גם התפלא לחשוב שחלק מטבענו, הוא רצון אין סופי לנתינה. נותרנו עם השאלה, כיצד יכול להיות שמצד אחד אנחנו רוצים לתת, ומצד שני, נבראנו כדי לקבל. הקבלה מלמדת, שאנחנו ישות שמהותה הרצון לקבל, ישות יכולה לקלוט את אור הבורא. בלשון המקובלים, הישות הזאת מכונה "הכלי". הקבלה מדגישה שהבריאה של המהות החדשה הזאת, הרצון לקבל או הכלי, היא מעשה הבריאה הראשון והיחיד שהוא באמת יש מאין. לכלי הזה, נוצק יסוד חדש, שהוא הצד המקבל של טיבעו המעניק והנותן של הבורא. מה זאת אומרת?

הכלי או מהי ישות "הרצון לקבל"

"הרצון לקבל" הינה ישות שמהותה, היכולת לקלוט את אור הבורא. בלשון המקובלים, הישות הזאת מכונה "הכלי". כיוון שמהות הבורא היא נתינה אינסופית, אין בבורא איזה שהוא רצון לקבל. והרי ממי יוכל לקבל? לכן, חכמת הקבלה מדגישה שהבריאה של הישות החדשה הזאת, שמהותה "הרצון לקבל" או "הכלי", היא מעשה הבריאה הראשון והיחיד שהוא באמת יש מאין. כיוון שלא יתכן שיהיה איזה שהוא חוסר בבורא לכלי בעל היכולת לקבל נוצק יסוד חדש, והוא הטבע המעניק, הנותן והאוהב של הבורא.
טבעו הכפול של הכלי - שנוצר מאור הבורא, אך מהותו היא הרצון לקבל, יצר פרדוקס בין מהותו הטבעית כבעל רצון לקבל ובין רצונו לאמץ את טבעו הנותן של הבורא. הדבר משול לכוס המתמלאת בנוזל חם, והופכת חמה בעצמה. אם נייחס לרגע לכלי תכונות אנושיות, אפשר לומר שהוא רצה לבטא את תכונות הבורא, אך לעולם אינו יצליח, כל עוד הוא יכול רק לקבל, ואינו מסוגל לתת כי אין לו למי לתת.
המצב הזה בו הכלי קיבל בלי יכולת "להחזיר" או לתת לישות אחרת נקרא בקבלה "לחם בזיון". במידה מסוימת הכלי "אמר" לאור אני לא מסוגל להמשיך לקבל מילוי מבלי אפשרות לחלק אותו.
משום כך "צימצם" האור את עצמו ונסוג מתוך הכלי. כשנוצרה ההפרדה בין האור לכלי, הפך הכלי לחשיכה מוחלטת, מיכל ריק המבקש רק להתמלא. ולכן, למרות שרצה הכלי שהאור ייסוג, פתאום הוא השתוקק לשובו. והאור אכן חזר. הוא פרץ חזרה אל הכלי בשיא העוצמה. הכלי מיד ספג את מלוא עוצמת האור, והתוצאה היתה הרגע החשוב ביותר בתורת הקבלה כולה, "שבירת הכלים".

הדמיון המדהים שבין שבירת הכלים למפץ הגדול 

על פי תיאוריית המפץ הגדול, התיאורייה הרווחת במדע המודרני, היקום נוצר כאשר גוף דחוס עד אינסוף, שהסברה מניחה שגודלו היה כגודלו של מטבע שקל, התנפץ בעוצמה אדירה ובלתי נתפשת.
לפני הפיצוץ, לא היה מרחב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום- כך שהמרחב והזמן התנפצו מהגוף הראשוני יחד עם החומר. שלושתם – המרחב, הזמן והחומר, נוצרו בבת אחת, והם שרידי המפץ הגדול.
מכאן אנחנו יכולים להבין, שהתודעה שלנו נובעת מהכלי השבור, במקביל ל"אני" הגשמי. כך, כמו את המרחב והזמן, גם את התודעה אי אפשר למשש, אך הקבלה מלמדת, שהיא מכילה את אותם היסודות כמו כל גוף אחר- בין אם זה גוף חי כמו גוף האדם, או גוף דומם כמו כיסא.
הקבלה בתיאור הזה, מלמדת כיצד הופכת אנרגיה רוחנית, למציאות גשמית – וכאן נמצא הסוד הגדול. לב ליבה של תורת הקבלה. המטרה לשמה אנחנו לומדים. הכל מתבסס על העובדה, שהאנרגיה הרוחנית משפיעה באופן ישיר, על המציאות הגשמית. על העולם שלנו. פה נמצאת ההתחלה של הבנת הרעיון של סיבה ותוצאה.

המטרה: אחדות עם הבורא 

הכלי שאף לאחדות עם הבורא. כוונתו היתה לשנות את המהות שלו מהרצון לקבל לעצמו בלבד, לנתינה נטולת אנוכיות. התהליך שעשה הכלי, החל ברגע בו האור החל מצמצם את עצמו. ברגע בו הכלי הפסיק לקבל את האור. אך כוונת הכלי לא התממשה. אנחנו כולנו, כל בני האדם, רסיסים של אותו כלי שהתנפץ, בעולם הגשמי.
לכן כל תא בגופנו, מגלם את הפרדוקס הזה בו היה שרוי הכלי. הפרדוקס הגדול של חיינו בו מצד אחד עומד הרצון לקבל לעצמנו בלבד, ומצד שני, הרצון לתת. הפרדוקס הזה משתקף בכל מחשבה שאנחנו חושבים, בכל החלטה שאנו לוקחים, בכל תחושה שאנחנו חשים. מהרגע הזה, תשימו לב למחשבותיכם ותגלו עד כמה זה נכון. עד כמה כולנו חיים ונושמים את הפרדוקס הזה באופן יום יומי.

האור נמצא כאן בשבילנו

מהו הפיתרון אם כך?
כן, בסדר. שינוי. אך שינוי מהו אומר? הקבלה מלמדת שהשינוי פירושו להפוך ליצור נותן ומשתף. לא, הכוונה היא לא רק לעשות מעשים של נתינה. אלא להיות יצור נותן, פירושו להתחבר אל האור. להתאחד עם הבורא, ולמזג את מהותנו הפרטית עם מהותו של היקום. השאיפה היא- שהאור והכלי יהפכו לאחד.

 לחלק הראשון: הבריאה או נולדנו כדי להיות מאושרים