הדרך לרוחניות או לכאוס
מאת הרב ברג
מתוך מגזין הקבלה, כרך 3, גיליון 1, ינואר 1998
עבור הקורא, כותרת המאמר הזה תראה בוודאי מבלבלת. מה הקשר בין רוחניות לבין כאוס? האם הקשר הזה אומר שאם האדם רוחני, אז היא או הוא יכולים להניח שחייהם יהיו חופשיים מכאב ומסבל המלווים את הכאוס? למרבה הצער, מציאות הקיום שלנו אינה תומכת בהשערה הזו. כאוס מכה בנו ללא הבחנה, בלי להתחשב במצבו הרוחני של האדם.
אם כן, הייתי רוצה להתייחס למושג הרוחניות עצמו. לחלק מהאנשים נראה שאדם בדרך רוחנית מחפש משמעות לחייו או דרכים להיות אדם טוב יותר. לאחרים, הליכה בדרך רוחנית כרוכה בחקירת רובד הקיום המטפיזי הבלתי גשמי.
מכל הנאמר כאן אפשר להבין שרוחניות מתייחסת וקשורה לעולם המטפיזיקה. המילה עצמה, “רוח”, היא מונח שמשתמשים בו במובנים רבים כל כך עד שהגבלת הקונוטציות שלה תהיה חסרת משמעות. הדוגמאות הבאות מביעות את הקושי לקבוע מה פירוש “רוח” או “רוחניות”: “הוא נשמה טובה” פירושו בדרך כלל “הוא אופטימי ומרגיש טוב.” “רוחו של סיינט לואיס” נועד להעלות את חוש ההרפתקנות בכולנו. והדת כרוחניות מעבירה את הרעיון שרוחניות יכולה להוביל את האדם להיות טוב יותר.
אלה הן רק דוגמאות ספורות. יש להן דבר אחד במשותף – הרעיון ש”רוח” אינה מתייחסת לחומרי. השוו זאת למישהו שמתבקש להגדיר חכמה. התשובה היא שלאדם חכם יש חכמה, אבל היא לא מסבירה מהי בדיוק חכמה.
חיפוש ברמת הזרע
בעוד כולנו משתמשים במונח המקובל הזה, “רוחניות”, היישומים שלו אינם מגדירים את משמעותו באופן בלעדי. אפילו רק עיון במילון וובסטר מראה עד כמה אנו כלליים בהבנתנו את הרוחניות. אם נביא את הדילמה הזו לקיצוניות, אנו גם ניתקל במונח “רוחות של מלח”, השם המסחרי של חומצה הידרוכלורית, ו”רוחות של יין”, המציין נגזרות של אלכוהול. אם כן, לאן כל זה מוביל? זה מוביל לצורך לחקור את רמת הזרע של הדברים סביבנו ולא להילכד במבוך הענפים.
לאחר שביססנו הבנה אמיתית של הדברים במקורם, אנו יכולים להבחין בעצים שבתוך היער. זה תמיד היה החוק העיקרי שאנו לומדים בקבלה: בלי הבנה נכונה מהיכן נבעו הדברים, התקוות שלנו ופיתרון הבעיות שלנו נעשים רחוקים מאתנו כמרחק השמש מן האדמה. גיזום הענפים אינו יכול לפתור את שורש הבעיה. לעניות דעתי, זו הייתה התרומה הגדולה ביותר שמספקת הקבלה לאנושות ברצוננו לסלק כאוס מחיינו.
מכיוון שתוכנתנו מילדותנו לעסוק בסימפטומים הנראים לעין של תחלואי החברה, אנו לא יכולים לפתור אפילו היבט אחד של בעיית הכאוס מכיוון שאנו מתמודדים עם תחליף. לא נראה שהתהליך הבלתי נגמר הזה עומד להשתנות.
וזה יכול להיות משתי סיבות. בראש ובראשונה נמצאות הבעיות שמציגות את עצמן עם התנגדות מועטה ביותר. אנו מקווים ומאמינים שבכך שנסלק בעיה אחת אחרי השנייה, נשיג בסופו של דבר חיים חסרי כאוס. אבל זה עדיין לא התרחש.
הבעיה השנייה – שהיא הרבה יותר מסוכנת ומרדימה אותנו למצב של שינה – היא שכשאנו חוקרים כל צורה של כאוס, המקום המתאים להתחיל את החקירה שלנו יהיה וחייב להיות רק ברמת המודעות, או ברמה הבלתי חומרית.
המימד החומרי
בעודי כותב את המאמר הזה, אני יכול לשמוע את הקוראים מעירים: “אבל איך נוכל לנתח את הכאוס סביבנו, אם לא ברמה ההגיונית?” מדוע אני מתייחס אל רמה חדשה ובהחלט שונה של הבחנה כאוטית, הרבה מעבר לשדה הראיה החומרי המוכר? ואז [אני שומע אתכם] אני ממשיך להצהיר שאלה התקועים בפיזיות, המימד החומרי מרדים אותם ומשקיע אותם במצב של שינה.
אתם, קוראי, טוענים שמחקר במישור החומרי הוא תוסס ופורה, והרבה תועלת מופקת מכל התקדמות מדעית. מדוע אני מתעלם מכל ההישגים שהשגנו במאה המדהימה הזו שלנו? או אולי אני אפילו נשמע שלילי כאשר אנו אומר שכולנו הורדמנו כדי למנוע מאתנו לקלוט את התמונה הכוללת. האמת של העניין הקבלי הזה הוא שאיני שולל או דוחה את ההישגים שהאנושות כבר נהנית מהם במאה האחרונה. אבל מה שאני מנסה להדגיש הוא שאם לא נשים דגש גדול יותר על המימד הלא גופני, הלא חומרי, נהיה כפופים תמיד לכאוס בחיינו.
למשל, במשך חיינו זכינו בוודאי בכמה יתרונות אמיתיים, כמו שיפורים רפואיים. אבל אל לנו לשכוח את הבעיות הרפואיות החדשות, הכאוטיות, שצצות ועולות. סרטן השד, למשל, פוגע עכשיו בהרבה יותר נשים מאשר בעבר. בעוד האונקולוגים עובדים בקצב קדחתני כדי למנוע את התפשטות המגפה, הסטטיסטיקות האחרונות שפורסמו צופות שכל אחת משלוש נשים תחלה בסרטן השד, מחלה שמגיעה עכשיו למימדים של מגפה אמיתית.
הטיפול במגפה מסתכם בכמה תרופות, אבל לא בהפחתת מימדיה או השכיחות שלה. להפך, אנו עדים בימינו לעליה עצומה של מקרי סרטן השד, אבל לידע מועט מאוד הנוגע למניעתה.
4000 שנות היסטוריה
הסיבה לכך היא שאנו לא מצליחים לחקור את התחום הבלתי חומרי, הבלתי נראה של המחלה הזו. הידע הקבלי, שעדיין אינו מתועד ומאומת מדעית, מטפל בתחום הזה. ובעוד הידע הזה עלול להיראות מוזר כל כך, עד כדי דחייתו על הסף, טוב יעשה הממסד המדעי אם ייקח בחשבון ידע בעל 4000 שנות היסטוריה.
בלי כל רקע מדעי או אבחנה קלינית שתאמת את הצהרות הקבלה בנוגע לשד, מצטייר היבט אחד הקובע שלהנקה יש השפעה חיובית מאוד על השד. רב יצחק לוריא דן בנושא הזה דיון ארוך ועמוק ביותר. הנקודה שאני מעלה היא שהמדענים הזניחו זמן רב מדי את הקשר שבין לידה, הנקה ושכיחות סרטן השד.
עוד המדע מצא קשר בין הנקה וסרטן השד, הוא התעלם מהיחסים הרוחניים שבין הגידול הסרטני וההנקה. זו בדיוק הנקודה שאני מציג במאמר הזה. אנו לא יכולים למחוק כאוס מחיינו כל עוד נתעלם ולא נטפל בסיבות הבלתי נראות, המטפיזיות. הרבה יותר קל לטפל בדברים ברורים וידועים מאשר לחקור את המימד המטפיזי החמקמק. אבל, אם נעלה את המודעות שלנו לעניין הזה, נוכל לחזק את המדע לזהות את הצורך לטפל במימד שבו מתרחשת הפעולה האמיתית, אותו מישור שבו הפעילות הסיבתית מתרחשת.
חמש דרגות של הסתרה
מנקודת ראות קבלית, המילה “רוח” מתייחסת לרמה הרוחנית או המטפיסית של רוח, אחת מחמש הרמות שבהן עטוף וחתום כוח האור, ובה הוא מתגלה. אם נעקוב אחרי הדוקטרינה הקבלית האומרת שכדי שאור הבורא יתגלה הוא חייב לעבור הסתרה, התהליך הזה מתרחש בחמש דרגות של הסתרה וגילוי, הידועות כנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. חמש הרמות האלה של כוח האור מוסתרות בתוך חמישה כלים מטפיזיים, בלתי חומריים, הידועים כספירות, ששמותיהן מלכות, זעיר אנפין, בינה, חכמה וכתר.
נפש, המימד הנמוך והקטן ביותר של דרגת הגילוי של כוח האור, מוסתרת בתוך ספירת מלכות ולכן מתייחסים אליה כאל רוח גולמית. אני הייתי מעדיף לא להשתמש כאן במילה “רוח”, מכיוון שאני שומר את המילה הזו ואת כוח האור הזה לרמת הרוח. לנפש יש גוון, נגיעה של אור לא חומרי הכלול במהותה. המציאות הפיזית כפי שאנו מכירים אותה היא השלטת ברמת נפש- מלכות. כשנעלה לרמה הבאה הידועה כרוח, שם שולט כוח האור. אין זה פלא שהמקובלים התייחסו למימד הזה כאל רוח. המילה העברית מייצגת הרבה יותר מאשר אמצעי הבעה ושיחה; היא מתגלה לנו כמודעות והגדרה פנימית של אנרגיה מסוימת. לכן המילה “רוח” מספקת לנו כניסה אל תוך המהות האמיתית של המילה, לא רק ליישום של המילה שיכול להתפרש כהרבה דברים.
כאשר נגדיר את המילה “רוח”, כל שימוש של כל מילה חייב לכלול את מודעות האנרגיה המקורית שלה. כאשר משתמשים במילה “רוח”, יישום המילה חייב לקחת בחשבון את הגדרתה המקורית. כתוצאה מכך, כל שימוש במילה “רוח” חייב בהכרח לכלול את נוכחות כוח האור של הבורא.
הפרדוקס של הכאוס
בואו נגלה עכשיו למה התכוונו המקובלים במילה “רוח”, דרגת כוח האור המציינת את שליטת כוח האור של הבורא על הערוצים והכלים הקיימים שמשתמשים בהם לשם גילוי כוח האור. זה אולי נשמע קצת מבלבל לחדשים בתחום, או לקוראים שלא מכירים לעומק את היחסים בין הכלי ובין האור. אחרי הכל, מי או מה יכול לעמוד בדרך מודעות כוח האור לתת ולדחוק את הכאוס אל הקיר?
ועם זאת, נראה שאנו מתמודדים עם הפרדוקס הזה – איך יכול הכאוס להפוך לחלק מהנוף שלנו? לא צריך להיות קיים שום דבר שיכול לעמוד בפני רצון כוח האור להציף את היקום באור שבו כל צורות החושך חייבות להיעלם. אור וחושך לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת. כאוס וכוח האור לא הולכים ביחד. אם כן, מדוע נראה שהכאוס הוא השולט, ומניע את אזרחי העולם? נראה שכוח האור בכלל לא בסביבה.
איך מיישבים המקובלים את הסתירה הזו שביקום שלנו? התשובה, מצהירים המקובלים, קשורה קשר בל יינתק עם המושגים “לחם ביזיון” ו”אין כפיה ברוחניות”. אנו, מקבלי החסד של אור הבורא, הרגשנו בושה וביזיון עצומים כשקיבלנו כל הזמן מהבורא. כתוצאה מכך ביקשנו את נסיגת הבורא וכוח האור והפסקת הזרם המתמיד של שפעו. זה יצר פער וחלל שאליו יכול הכאוס להיכנס ולהתמקם בו בגלל נסיגת כוח האור. זה המצב שגרם לכאוס שאותו אנו חווים עכשיו.
וכשאנחנו מעלים את השאלה מדוע הבורא אינו מתערב ותומך בנבראיו כאשר הם זקוקים לו, התשובה שניתנת על ידי המקובלים היא “אין כפיה ברוחניות”. מכיוון שאנחנו, הנבראים, לא רצינו להרגיש את כאב “לחם הביזיון”, אז הבורא, ברצונו הנצחי לתת ללא סוף, לא יכול היה להמשיך להשפיע את חסדו. זה היה יוצר כפיה ברוחניות.
אם כן, בעוד אין שאלה בדבר יכולת הבורא לסלק כאוס מתוכנו באמצעות החדרה פשוטה של כוח האור, אנו מבינים עכשיו כמה חוקים אוניברסאליים ששולטים על היקום שלנו, חוקים שאפילו הבורא חייב לציית להם.
הגדרת הרוחניות
מה שנראה כנובע מתשובה זו של המקובלים הוא הגדרת המילה “רוחניות”. “אין כפיה ברוחניות” פירושו שרוחניות היא מונח שקשור ומחובר לבורא. זה גם מביע את הרעיון שרוחניות היא כוח אנרגיה חופשי מכל סממני הכאוס והפגמים, כי רוחניות היא הפיתרון והתרופה לכל תחלואי האנושות ובעיותיה. כתוצאה מתחושת “לחם הביזיון” שהרגשנו, העדפנו לעבוד על כך איכשהו, ולא לקבל את מתנת הרוחניות שמוצעת ומוענקת באופן חפשי על ידי הבורא.
אני מאמין שהקורא יכול עכשיו להבין את ההגדרה המדויקת של הרוחניות. כל מה שקשור למושג הרוחניות, הוא הרעיון שמביע את נוכחות כוח האור של הבורא. כאשר זה מתרחש, הכאוס נעשה גורם חסר כל השפעה. רק כאשר כוח האור מושך את עצמו, החושך תופס את מקומו.
אפשר להשוות זאת ללחיצה על מתגי ההפעלה וההפסקה של מנורה חשמלית. כאשר האור דולק, אין מקום לחושך. אבל כאשר הוא כבוי, נוצר חלל ריק וזה נותן לחושך הזדמנות לתפוס את המקום שקודם היה תפוס בידי האור. זה פשוט עד כדי כך, אבל שוב, זה פשוט מכדי להיות אמיתי.
המקובלים ניחנו תמיד במצב נעלה של מודעות הידוע כ”רוח הקודש”, או “השראה אלוהית”. מה פירוש הדבר? התשובה שוכנת במילה “רוח”. כאשר מישהו ניחן ברוח של כוח האור, המודעות והאנרגיה שלו ספוגים בכוח האור המדהים וחסר הפגמים. האם יכול האדם הזה להיות כפוף לחושך ולכאוס? התשובה ברורה. החוק האוניברסאלי מכתיב שכאשר כוח האור של הבורא נוכח, חושך או כאוס לא יכולים להיות באותו מקום. בכל פעם שלוחצים על מתג הדלקת האור, החושך חייב לסלק את עצמו.
המקובלים תמיד העסיקו את עצמם בהתחברות והתקשרות לכוח האור של הבורא ובלהיות אחד עם הבורא. לכן נחשב המקובל לבן אדם רוחני. העבודה והמאמצים של חייו הוקדשו לחיבור עם האינסוף.
המאבק עם הכאוס
בשלב זה, עוזבת מודעות המקובל מסורות רוחניות אחרות. בעוד המטרה העיקרית של מסורות רוחניות אחרות היא שיפור והשבחת המודעות שלנו והעלאתה, המקובל מכיר בכך שבלימודי הקבלה יש משהו נוסף. הפסוקים האחרונים בפרשה הראשונה בספר בראשית אומרים הכל. יצר לב האדם רע מנעוריו, או מתחילת דרך החיים של האדם. וזו, אומרים המקובלים, היא הסיבה למאבק הבלתי פוסק של האנושות בכאוס, מאבק שבו לרוב ידו של הכאוס על העליונה.
הלימודים והמסורות של הקבלה אומרים דבר אחר. בעוד שברור שהלימודים האלה יכולים לשפר את היחסים בין בני האנוש ולסלול את הדרך למצב נעלה של מודעות, לא זוהי המטרה העיקרית שלהם. המקובלים זיהו כבר מזמן שברגעים של מבחן ודין, מעט מאוד אנשים, אפילו אנשים טובים ורוחניים, יצליחו לעבור את המבחן ולהתגבר על פיתוי ההישרדות העצמית. בדיוק מסיבה זו הכאוס ממשיך להסב כאב וסבל על בני האדם, בין אם הם טובים או רעים, רוחניים או חומריים.
הלימודים הרוחניים, כפי שראו זאת המקובלים, נועדו לרומם את מודעות האנושות להבנה שבלי שיפור והטבת האופי והתכונות, אין לחלוטין שום סיכוי שאדם יוכל להימנע מכאוס. קבלת הגמול יכולה אפילו לא לבוא בחיים האלה. תלמיד לקבלה מזהה במהירות את החולשות האנושיות שמציקות לבני האדם ואת המאמצים הנדרשים כדי להתגבר על הפיתויים שמובילים אותנו להאמין שאנחנו יכולים לצאת מזה.
המקובל מאמין שאנו חייבים להשליט מחדש את יסוד הבורא שבתוכנו. בדיוק כפי שהגענו לידי ההבנה שבורא עולם אין לו שום פחד או כאוס, והוא אינו כפוף לעליות ולמורדות של חוויות החיים, כך גם האנושות, כאשר תשלוט בתוכנו תכונת הבורא שבנו, ניעשה חופשיים מסבלות הכאוס.
חיקוי ההתנהגות של הבורא
השיפור שחיפש המקובל בחיי היום יום שלו היה להתנהג בצורה שתשווה להתנהגות הבורא עצמו. הצעד הראשון הוא להפעיל כוח התנגדות במקום להיות בתגובה. הטבע האנושי נטה תמיד לפעול ולהתנהג בתגובה לגירויים ולהשפעות של הפעילויות היומיומיות שלנו. באופן בסיסי תהליך ההחלטות שלנו נעשה תלוי פחות או יותר בפלישות השונות אל תחומי חיינו האישיים השונים.
עם זאת, אני יכול לשמוע הרבה קוראים מגיבים לחוק העיקרי הזה האומר להיות ולהתנהג כמו הבורא: “ובכן, אנחנו לא הבורא. אם היינו, אז הטבע שלנו היה מגיב באותו צורה כמו הבורא עצמו. אבל אנו לא, ולכן אנו לא יכולים להימנע מלהגיב באופן שאינו שווה לטבעו של הבורא.”
וכאן בדיוק זה המקום בו המקובלים אינם מסכימים, ובלב שלם מאמצים את הרעיון שאנו באמת כמו הבורא. אבל אם נסכים שהמקובלים צודקים, אז איך יכול להיות שאנו לא מבחינים בתכונות הבורא בתוכנו וכתוצאה מכך לא לוקחים את המושכות ולא מובילים את חיינו בכוון שבו חיינו מעוצבים? לכך עונים המקובלים בתקיפות שאנחנו פשוט לא מאמינים בזה. המודעות שלנו ריקה מצורה זו של מחשבה, למרות התיאור המקראי על בריאת האדם שהייתה “בצלם אלוקים”.
הרוחניות, לכן, מאמצת את טבע הבורא שכלול באנושות. רוח, או עניינים הקשורים לנושא הרוח, מחוברים ישירות מנקודת ראות קבלית לגילוי התכונות השוות לבורא שהם חלק בלתי נפרד מהאנושות. כתוצאה מכך, אדם יכול להיות טוב ונדיב ועם זאת לא ייחשב לאדם רוחני.
כאשר מגיע אדם לדרגה של רוחניות, משמעות רמה זו של מודעות פירושה שהאדם עובד ומתאמץ להיות כמו הבורא. וההפגנה הגדולה ביותר של התכונה הזו נעשית כאשר אדם מסרב להגיב לגירויים חיצוניים, אלא רואה אותם כהזדמנות להפעיל את טבעו דמוי הבורא ולהתנגד ליפול טרף לכאוס שהגירויים האלה בדרך כלל גורמים.
העצמת היקום
בעוד המשמעויות השונות של מושג הרוחניות נכונות כולן, הרי שמהותו חמקה מאלה המחפשים את מקור המילה המסתורית הזו. אבל העיסוק הנרחב בקבלה הגיע לידי מסה קריטית של מתרגלים המסמיכים עכשיו את היקום לאפשר לכוח האור להשפיע השפעה עצומה על מודעות בני האדם. דווקא התפשטות זו של הקבלה במאה הזו העצימה את היקום להעלות את המודעות של המדענים כדי לראות ולקלוט את שדה הפעולה הפיזי מנקודת ראות חדשה, ממימד אחר.
כדי לחולל שינוי בחיפוש אחר עולם ללא אלימות וכאוס נדרש שיפוץ כללי באופן שבו אנו קולטים דברים. הרוח הזו שבתוכנו, המודעות שלנו היא שקובעת את העולם הנראה שאותו אנו חווים.
אם רוח האדם מתעלה לרמה של חיוביות, אז מסגרת ההתייחסות שלנו נעשית שווה לכוח האור של הבורא, אשר מהותו היא נתינה וחיוביות. וכאשר כוח האור שולט על המימד הפיזי, החומרי, אז התערבות המציאות הפיזית נעשית נייטרלית ואנו יכולים להעלות את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו לרמה של שליטה רוחנית, או רוחניות.
כתוצאה מכך, האפשרויות שלנו להסרה מוחלטת של הכאוס מוגבלות באופן חמור, אם לא מוגבל, לרעיון מרכזי אחד: האנושות חייבת לעבור שינוי מוחלט מהנתיב ההיסטורי של שליליות ותגובתיות לחיוביות והפעלת כוח התנגדות. אם אנו שוללים את אפשרות הבחירה ברוחניות, הברירה היחידה שיש לנו היא הכאוס שהשתלט עלינו ומכה בנו זה מאות בשנים.
בתקופה זו של עידן הדלי, היקום מוכן לחלוטין לתמוך במאמצי האנושות להגיע לרמת הרוחניות הנדרשת כדי לעשות את השינוי שהיקום זקוק לו כל כך. הבטחה זו באה מסמכות עליונה, מרבי שמעון בר יוחאי, כאשר הוא מצהיר בספר הזוהר: “בעידן הדלי, לא יהיה עוד צורך שאדם יבקש משכנו שילמד אותו חכמה, ככתוב, ” ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה'” [ירמיהו לא’ לג’].
מנקודת ראות קבלית, ידע הוא חיבור. החזון של הנביא בזוהר הוא, עבורי, ההבטחה שיש תקווה לאנושות להגיע לסיפוק מוחלט בחיפוש אחר האושר. הזוהר מבטיח לנו שכולנו “נדע את ה'”, כלומר שכולנו נהיה מחוברים לאופי הפנימי המהותי של הבורא, וזוהי מהות הרוחניות.
רוחניות או כאוס! ביום הזה, בדור הזה, העתיד נראה טוב. מכיוון שלאנשי העולם יש קבלה.
קבלה היא ידע, ולכן היא חיבור.