שיעור הקבלה השבועי: מטות מסעי / מיכאל ברג

איך להיות מגנט לניצוצות האור

שבת "מטות מסעי" היא אחת משלושת השבתות של תקופת "בין המיצרים", או "שלושת השבועות השליליים", ופרשת מסעי מדברת על 42 מסעות, 42 שלבים, שבני ישראל עברו מרגע יציאתם ממצרים ועד שהגיעו לארץ כנען, ארץ ישראל. המקובלים מסבירים שכאשר אנו קוראים על 42 השלבים האלה, אנו לא קוראים על היסטוריה, אלא על החיים של כל אדם ואדם. כל אחת ואחד מאתנו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא, עוברים את השלבים האלה, מראשית הנשמה ועד גמר התיקון, שם יש 42 שלבים. לכן, כאשר אנו קוראים על 42 השלבים האלה, זה לא רק סיפור היסטורי שאנו קוראים, אלא זה כולל ומקיף כל היבט בחיינו, מההיבטים שכבר חווינו ועד לחלקים, או השלבים, שעדיין עוד נחווה באמצעות ההתעלות והתיקון שלנו.  

פרשת מטות מסעי / מיכאל ברג

אם כן, בעיקרו של דבר, המקובל הגדול רבי חיים בן עטאר אומר שכל הדיון כאן נסוב על עליית ניצוצות. כפי שאמרנו כבר קודם לכן, מטרת הנשמה שלנו, מהזמן שבו נבראה, היא לקחת את ניצוצות האור שנמצאים בחושך ולהעלות אותם לחיבור חדש ומחודש עם אור הבורא. כאשר מספיק ניצוצות יתעלו באמצעות העבודה שלנו, אז נשיג את גמר התיקון. ונאמר שהרצון של כל אדם הוא שמעלה את הניצוצות האלה.

בני ישראל נסעו ממקום אחד למשנהו, ולא היו תמיד מודעים לאור שזמין להם בכל מקום. עם זאת, אם במהלך הנסיעות והאתגרים של הנסיעות האלה הם זכו בבהירות של מודעות וברצון להתחבר לאור הבורא, אז בין אם היו מודעים לכך ובין אם לא, ניצוצות של אור יצאו מתוך החושך וקשרו את עצמם לנשמה שלהם, מתעלים באמצעותם. לפיכך, ההבנה כאן היא שתהליך עלית הניצוצות האלה אינו תמיד תהליך מודע. רוב הניצוצות שאנו חייבים להעלות הם ניצוצות לא מודעים.

רבי חיים בן עטאר משתמש בדוגמא של מגנט; כאשר יש לאדם רצון להתחבר לאור הבורא, הוא נעשה מגנט לניצוצות האלה. לכן, כאשר אנו הולכים ברחוב, יש שם ניצוצות שמחכים לנו שנהיה מגנט עבורם. ומהו הכוח שמושך את הניצוצות האלה לצאת מתוך החושך ולהתעלות? הכוח הוא בהירות המודעות והרצון להיות מחוברים לאור הבורא.

אדם יכול היה ללכת באותו רחוב לפני חמש שנים, אבל היום, אם בפעם הראשונה הוא או היא נמצאים במצב של בהירות ויש להם הרצון לחיבור אמיתי עם אור הבורא, הניצוצות האלה יקפצו החוצה ויחברו את עצמם אליהם. אבל למרבה הצער, אותו אדם יכול ללכת ברחוב שבו ניצוצות מחכים לו כבר 50 שנים אבל הוא בלי רצון להתחבר לאור הבורא, ולכן הניצוצות האלה לא יקפצו ולא יחברו את עצמם אליו. אנו לומדים מזה שאחד הלימודים החשובים לא רק במשך שלושת השבועות האלה, אלא גם בשבת מטות מסעי, הוא חשיבות המלחמה על הרצון להתחבר. מכיוון שהרצון להתחבר אינו רק כלי שמביא אותנו להתחבר, הוא למעשה הכלי החזק ביותר למשוך אלינו את כל האור והניצוצות שאנו צריכים.

במדרש יש קטע שמספר לנו שירמיהו נקרא נביא החורבן מכיוון שהוא היה זה שניסה לעורר את בני ישראל לפני החורבן ואף אחד לא הקשיב לו. ונאמר שכל אותו הזמן הוא הסתובב ואמר לאנשים שהם חייבים לעורר את הרצון שלהם להתחבר לאור, מפני שהם לא מבינים שהם יכולים לאבד את כל הברכות שיש להם אם לא יחיו עם רצון להתחבר כל הזמן לאור הבורא. אבל אף אחד לא הקשיב לו, החורבן הגיע, ובני ישראל נדחפו לגלות.

בפסוק מפורסם בתהלים נאמר שהם ישבו על גדות נהר בבל ובכו לירמיהו, מכיוון שראו שהוא עוזב אותם, ואמרו לו: "איך אתה יכול לעזוב אותנו, עכשיו, כאשר יש לנו רצון כל כך חזק להתחבר?" כאן, כאשר מדובר על בכי, מדובר בעצם על צורך הנשמה שלנו להתחבר לאור הבורא. לכן, ירמיהו עונה להם שאם הם היו בוכים כאשר דיבר אליהם כשהם היו עדיין על אדמת ישראל, שום דבר מזה לא היה מתרחש. אם הם היו בוכים אפילו פעם אחת, אומר להם ירמיהו, כאשר הוא ניסה לעורר בהם רצון אמיתי, לא היה צורך בכאב או בחורבן.

זוהי מהות כל שלושת השבועות האלה – גם להרגיש את המרחק בינינו ובין אור הבורא, וגם לעורר את הרצון להתחבר אליו. ועכשיו אנו מבינים אפילו יותר שרצון הוא מה שמושך אלינו את האור.

נניח, למשל, שהיום אנו הולכים ברחוב, ויש לנו מודעות בהירה ורצון, ואנו מרגישים את המרחק בינינו ובין אור הבורא, ורוצים ליצור חיבור אמיתי.  אז אותו ניצוץ של אור שבאותו רחוב שבו הלכנו במשך כל כך הרבה שנים רואה שיש שם רצון.   וגם לניצוץ האור יש רצון, מכיוון שהוא אבד כל כך הרבה שנים, והניצוץ הזה נעשה מחובר ל"שיווי צורה". ולכן אומר ניצוץ האור: "אני מחבר את עצמי אליך, כי גם לך יש רצון".

אנו לומדים מזה שחשיבות הרצון היא לפחות בעלת שני קצוות. ראשית, ניצוצות האור שזקוקים לנו ולעולם כדי שנעלה אותם נמצאים ומחכים כל הזמן סביבנו… אבל לא רק שנבוא ונעשה את החיבור, או אפילו נעשה פעולה של נתינה. מפני שבעוד הפעולות האלה, כן, מגלות כמות מסוימת של אור, הרצון הוא שמושך את האור אלינו, לא רק במודע, אלא חשוב מזה, שלא במודע.

כשאנו חיים עם יותר רצון לחיבור אמיתי לאור הבורא, אנחנו אפילו לא מבינים מהיכן בא אלינו כל האור הזה. מפני שהוא לא בא בהכרח מהקשרים שלנו; הוא בא מכל הניצוצות שמחכים לנו כדי שנעורר רצון. וזה מה שקרה לבני ישראל במדבר. מדוע הם היו בו 40 שנים? מכיוון שבמהלך 40 השנים האלה הם חיכו לראות את ניצוצות האור שהיו במדבר, הם חיכו לרצון. וניצוצות האור חיכו שבני ישראל יסעו ממקום אחד למשנהו.

מדוע היו בני ישראל חייבים ללכת ממקום למקום במדבר? מפני שלא היה להם רצון. והנסיעה מסמלת כאן את המסעות בחיים שלנו, כל אדם ומסעות חייו והגלגולים שלו. אם כן, איך אנו מתעלים ומשלימים את המסע שלנו? רק עם רצון. אם יש לנו 50 שנים של עבודה, ואנו נותנים ומתחברים בלי לעורר רצון, אז כל הניצוצות האבודים האלה שמחכים להתעלות ולהפוך לחלק מאתנו כדי לעזור לנו ולתת לנו אור וברכות, לא יכולים לחבר את עצמם אלינו.

זוהי מהותה של שבת מסעי: הבהירות שהתעוררות הרצון להתחבר לאור הבורא יותר חשובה מהחיבור עצמו או מהמעשה עצמו. וזו אחת השאלות החשובות שאנו חייבים לשאול את עצמנו, לא רק בשבת מטות מסעי, אלא גם במשך כל שלושת השבועות האלה. עד כמה גדול הוא הרצון שלי? לא לומר, "אני עושה עבודה רוחנית, לכן אני בסדר," אלא לשאול את עצמנו אם אנו עושים את העבודה הזו עם רצון. מפני שרצון לחיבור חשוב יותר מהחיבור עצמו. 

קטגוריות : קבלה עם מיכאל ברג