יוסף הצדיק

קבר יוסף הצדיק

קבר יוסף הצדיק

יוסף הצדיק
1451 – 1561 לפני הספירה
מרכבה לספירת יסוד
קברו נמצא בשכם, ישראל

מתוך "חלונות בזמן" מאת הרב ברג

הילולת יוסף הצדיק

בספר בראשית מופיע סיפור המתאר כיצד התמנה יוסף הצדיק לתפקיד המשנה לפרעה, מלך מצרים.
סיפור זה מבואר במאמר מעניין מאוד בספר הזוהר (כרך ו', פרשת 'מקץ', עמ' ל"ב, סעיף ק"ו): :
"ויוסף הוא השליט על הארץ".

רבי ייסא פתח ואמר (פסוק מתהילים):
"ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותיי ואזבחה באוהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לה'".

כאשר רוצה הקב"ה בבן-אדם (רוצה ביקרו) – מעמידו על כל בני העולם, ואף כל שונאיו ישתחוו לו.

יוסף הצדיק היה שנוא על אחיו ונדחה על ידם.  הוא עבר סדרת תלאות: הושלך לבור, נמכר לעבדות, שירת בבית פוטיפר, התגבר על פיתויי אשת אדונו, הושלך לכלא באשמת אונס שהעלילה עליו אשת פוטיפר לאחר שדחה אותה, ולבסוף הרים אותו הקב"ה, מינה אותו ראש לכל האנושות, וכל אחיו באו אליו והשתחוו לו אפיים ארצה.

גם דוד, בטרם שנמשח למלך על ישראל, נרדף עד מוות על ידי חותנו – המלך שאול. מן הזוהר אנו לומדים שאדם שנועד לגדולה, חייב לעבור תחילה מסלול הכשרה, הכולל עינויים והשפלות.  כגובה הזכות המיועדת – כך עומק ההשפלה ועוצמת הייסורים.

יוסף ודוד ידעו כלל זה ושמרו על ביטחון בה' לכל אורך הדרך, מתוך וודאות בשלטון כוח האור של הבורא.

סיפורי התנ"ך נועדו ללמד אותנו שבאנו לעולם לא רק כדי לשכון בו, אלא לשם תכלית נעלה יותר – לצורך התקדמות בתהליך התיקון שעליך לבצע.

לימוד התורה דרך ספר הזוהר מעמיד לרשותנו כלים סודיים, שיאפשרו לנו להצליח ולמלא את משימתנו זו בעולם. ללא ידע זה, אנשים חיים ומתים מבלי להותיר חותם כלשהו בעולם ומבלי לשרת כהוא זה את התכלית שלשמה נולדו.
יוסף ודוד הכירו את הלימוד הזה, ואף שאיש מהם לא שאף לגדולה, ידעו שכל התלאות הפוקדות אותם תואמות את ייעודם הסופי, ושמימוש הייעוד הזה מצריך תהליך מייגע. 

מי שחי ללא תהליך, אינו מתקדם. יתר על כן, חוויית התהליך המייגע והמפרך היא תנאי הכרחי להשגת שליטה בגורל.

ככל שנרדוף אחר החיים הנוחים, כך נתרחק משליטה בגורלנו ונזמין כאוס לתוך חיינו.

כעת מבאר רבי ייסא את הפסוק שציטט מספר תהילים: "ועתה ירום ראשי…" מה פירוש "ועתה"?

מרחיב ומסביר את הביאור הרב אשלג: "ועתה" הוא שם השכינה, כלומר, השכינה היא זו שתגביה את ראשו של אדם על פני כל אויביו סביב (ולא כוחו ועוצמת ידו של האדם).

רבי יהודה אמר: הרי למדנו "עת" היא מדרגה עליונה. ומיהו "עת" הזה (כלומר, על איזו מדרגה עליונה מדובר בפסוק הספציפי הזה בתהילים?) – הוא ה' של שם הויה דהיינו השכינה (ולכן) נקראת עת-ה. וכאשר מופיעה ו' בראש המילה פירוש הדבר שזעיר אנפין הוא המדרגה העליונה המשפיעה שפע לשכינה.

כלומר, הפסוק "ועתה ירום ראשי…" מתאר את הדרך להגשמת התיקון של כל אחד מאתנו: יש להתקשר למדרגת השכינה, ממנה יש להתקשר למדרגת זעיר אנפין, וכשנגיע למדרגה זו נהיה מעל ומעבר לתחום השגתה של מודעות השטן, כלומר, נצא לחלוטין מתחום ההשפעה של הכאוס.

זהו המצב הקרוי 'בילע המוות לנצח', משיח, גאולה וכו'.

מדוע בוחר הזוהר בהקשר זה להזכיר את יוסף הצדיק ודוד המלך, ואינו מציין גם את משה רבנו (שכידוע היה מחובר אף הוא למדרגה של זעיר אנפין)?

משום שמשה היה אחוז בזעיר אנפין בלבד (והתנתק מן המלכות), ואילו יוסף ודוד שמרו על קשר עם שתי הדרגות, זעיר אנפין ומלכות, ולכן הם ערוצי התקשורת המתאימים עבורנו לצורך ביצוע העלייה הרוחנית ממלכות אל זעיר אנפין.

זו הסיבה לכך שבכל תקשורת רוחנית אנו מכוונים להיות גם אצל יוסף הצדיק בשכם – המרכבה לספירת יסוד, המשביר המרכזי הרוחני של כל היקום. רק בעזרת הקשר ליוסף הצדיק נוכל להגשים את תכלית חיינו ולהתקדם בתיקון.

בעולם הגשמי, כל סיפוק שאנו משיגים, נמשך זמן קצר בלבד. אם אדם זוכה, למשל, לשבחים ומחמאות, הרי שקיבל סיפוק למשך שניות ספורות בלבד. על מנת לזכות בסיפוק אינסופי, יש להתחבר ליוסף הצדיק, ולשם כך יש להעלות את רמת המודעות שלנו.

מה פירוש הדבר? האם העלאת המודעות פירושה לדבר על פילוסופיות נעלות? האם זה הדבר שיהפוך אותנו לרוחניים? תשובה היא לא.

אדם רוחני הוא אדם שאינו מסתפק בהנאות הרגעיות שמציע לו השטן בעולם האשליה; אדם רוחני הוא זה המוכן לרוץ כל חייו, לברוח מן הנוחיות והחומריות, בדרך אל אור האינסוף. 

העלאת המודעות פירושה להבין, לדעת ולזכור שיש אפשרות להגיע לסיפוק אינסופי, ושאין ערך ממשי לפיתויים הזניחים שמציע לנו השטן על מנת לעכב אותנו מלהתקדם בתהליך התיקון, שלשמו באנו לעולם.