איך להפוך את הפחד לאהבה?

פחדים?

כולנו מתמודדים איתם.

כולנו מכירים אותם.

מעטים יודעים איך להתנער מהם ולהתנהל מתוך ביטחון בעצמנו.

מדוע הפחדים נוטים להשתלט עלינו ופעמים רבות גם לנהל אותנו, ואיך נצליח להפוך מעבדים של הפחד למאלפי הפחדים המתרוצצים בתוכנו?

את היחסים שלנו עם הפחד אפשר לתמצת בעזרת משל חכם במיוחד:

אינדיאני זקן לימד את נכדו הצעיר את אחד מלקחי החיים החשובים ביותר כשסיפר לו על היחסים שלנו עם הזאב הטוב והזאב הרע.

"בתוך כל אחד מאיתנו, נכדי האהוב, מתחולל מאבק. זהו מאבק נורא בין שני זאבים," סיפר הסבא. "זאב אחד הוא רע. וזאב אחד הוא טוב. הזאב הרע הוא הכעס, הקנאה, הזעם, החרטה, החמדנות, היהירות, הרחמים העצמיים, רגשות האשמה, השקרים, הגאווה המזויפת, העליונות, והאגו. הזאב הטוב הוא השמחה, השלום, האושר, התקווה, השלווה, הענווה, טוב הלב, האמפתיה, האמת, הרחמים  והאמונה."

"ואיזה זאב בסוף מנצח?" שאל הנכד את הסבא.

"הזאב שאתה מאכיל אותו", ענה האינדיאני הזקן.

ככל שנאכיל את זאב הפחד, כך הוא יוסיף לשאוג בתוכנו. ואם נרעיב אותו, הוא יפנה את מקומו לביטחון ולאהבה.

איך להפוך את הפחד לאהבה?

איך עושים זאת?

קבלו מפתחות שיעזרו לכם להתגבר על הפחד ולגרש אותו מעליכם.

מאז ומתמיד היה הפחד חלק מהחוויה האנושית. לאורך ההיסטוריה סבלו בני האדם מפחדים שונים ומשונים ועשו מאמצים להתגבר עליהם. כך למשל, דיסטיפוביה הוא פחד מתאונות; טאפוביה הוא הפחד להיקבר חיים;  אילנגופוביה הוא פחד מסחרחורת. מיסופוביים הם מי שפוחדים מלכלוך וחיידקים ויש גם פחד טיסה, פחד ממעליות, פחד ממקומות סגורים ועוד.

אנשי מקצוע רבים למדו כדי לטפל בפחדים שלנו: הפסיכיאטרים עושים זאת בעזרת תרופות, הפסיכולוגים משכיבים אותנו על הספה, המהפנטים חוזרים איתנו לגלגולים קודמים ויש מי שבוחרים להתמודד עם הפחד באמצעים ממכרים. אבל האמת היא שהדבר היחיד שיכול אולי לנצח את הפחד הוא הירידה לשורש שלו, כדי להבין ממה הוא נובע ואולי להצליח לנטרל את השפעתו עלינו.

כילדים, כולנו פחדנו ממפלצות שהתחבאו בארון והציצו בדיוק כשהלכנו לישון. זינקנו מהמיטה ורצנו מבוהלים לזרועות ההורים שלנו שחזרו וטענו בפנינו שהכול בדמיון שלנו ושבכלל אין דבר כזה – מפלצות.

ההורים שלנו טעו בכך שחשבו שאין מפלצות.

אנחנו טעינו בכך שחשבנו שהן מתחבאות בארון או מתחת למיטה.

המפלצת נמצאת ממש בתוך המיטה שלנו. למעשה היא שוכנת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו מהיום שנולדנו.

המפלצת מקורה באגו שלנו.

האגו שלנו הוא המקום בתוכנו בו שוכנות תכונות ותחושות כמו יהירות, חשיבות עצמית וביטחון עצמי מופרז, לצד הערכה עצמית נמוכה, ביישנות ותחושת נחיתות.

האגו הוא שגורם לנו להרגיש ברגע אחד שאנחנו הכי טובים וברגע שאחריו לחוש שאנחנו הכי גרועים והוא גדל וגדל וגדל רק מפני שאנחנו ממשיכים ומאכילים אותו.

את האגו אפשר לדמות למכשיר רדיו המכוון לעוצמה גבוהה במיוחד ולא מאפשר לנו לשמוע שום דבר אחר זולת את הצלילים הצורמניים שלו.

מה אנחנו יכולים לשמוע אם ננמיך את הרדיו, כלומר את האגו?

למשל, את קולות השקטים והעמוקים של הנשמה שלנו שמתאמצת להוליך אותנו בדרך הנכונה עבורנו.

איך זה יכול להיות שאנחנו מודעים לכוחו ההרסני של האגו ובכל זאת מניחים לו להשתלט עלינו? הרי אנחנו אנשים פיקחים ומודעים לעצמנו.

זה קורה לנו פשוט מפני שהאגו ערמומי לא פחות. הוא מושך אותנו אליו בעזרת הנאות רגעיות, מציע לנו תגמולים זמניים ומהירים כדי להפיל אותנו במלכודת האשליה שההתנהגות הקלוקלת שלנו משתלמת.

ומה קורה לנו כאשר אנחנו פועלים מתוך האגו ולא מתוך הנשמה?

אז אנחנו מתנתקים מהמהות שלנו, ולפחדים קל יותר להיכנס לתוכנו ולעשות בנו כרצונם,הכוח שיכול להתמודד עם הפחדים שוכן גם הוא בתוכנו. זוהי אנרגיית האור.

האור עשוי משמחה ומאושר אינסופיים וכל מהותו הוא לחלק את עצמו לעוד ועוד ועוד חלקים.

זו הייתה גם מהות הנשמה כאשר בני האדם נוצרו. אבל אז בני האדם, כמו ילדים קטנים שרוצים להיות גדולים, הרגישו שהם רוצים לגדול ולהיות כמו הבורא, כמו האור.

אבל כדי להיות כמו הבורא על בני האדם להתאמן ולהשתפר.

לפי הקבלה, מגרש האימונים שלנו הוא היקום בו אנו חיים, כאן מתאמנות הנשמות שלנו כדי להיות כמו הבורא, כמו האור.

מחנה האימונים פועל לפי החוקים הבאים: בני האנוש מגלים את האור החבוי בתוכם ומגדילים אותו עוד ועוד בכל פעם שהם חולקים אותו עם נשמה אחרת. זה הדבר שמעניק משמעות לקיום שלנו. כך הנשמות בעצם הופכות להיות הבוראות של האושר שלהן עצמן. והרי זו הסיבה שהגענו לעולם הזה מלכתחילה.

איך להפוך את הפחד לאהבה?

אבל איך נדע שאנחנו מתאמנים מספיק, ולומדים לתת מעצמנו כפי שמצופה מאיתנו?

בשביל זה הומצא היריב – הגורם שיבחן ויאתגר אותנו במהלך מחנה האימונים. הוא ממש כמו שוער שעומד בשער בזמן ששחקני הקבוצה מתאמנים בבעיטות לתוך החיבורים. הרי אין טעם באימון כאשר השער ריק ופרוץ.

היריב, השוער שעומד בשער, זוהי מפלצת האגו שהמשימה היחידה שלה היא לעצור את הנשמות שלנו מנתינה לאדם אחד. היריב הוא זה שתפקידו לגרום לנו לחשוב על עצמנו ועל ההנאות קצרות הטווח במקום לחשוב על האחר ולהתחבר לאור האינסופי.

ומה קורה לנו כאשר היריב מצליח להכניע אותנו?

אז משתלטת עלינו מפלצת הפחד (זוכרים אותה מהילדות וגם מפתיחת הדברים?). 

כדי להיפטר מהפחדים עלינו קודם כל להתגבר על הפחד הבסיסי ביותר – הפחד להודות בקיום האגו שלנו.

כן, כן. הביטו לעצמכם בעיניים. האם אתה מסוגלים לומר לעצמכם שאתם מונעים מאגו? רובנו לא מסוגלים לומר לעצמנו את האמת הפשוטה הזו. אבל איך שלא נהפוך את זה – את כולנו מנהל האגו שלנו. כאשר נודה בפני עצמנו באמת הזו יהיה זה צעד ראשון לשחרור מהפחדים שלנו.

ואל תטעו – אין מדובר במשימה קלה.

כולנו פוחדים מאוד להודות שאנחנו מנוהלים על ידי האגו שלנו. כולנו פוחדים להודות שאנחנו אנשים אנוכיים, אנשים שפוחדים מפני כשלונות, מפני חוסר באהבה. אבל ברגע שנודה בפני עצמנו באמת הזו, היא כבר לא תנהל אותנו. אנחנו נשתחרר ממנה אחת ולתמיד ונצליח להתנהל מתוך אהבה ואמונה, כיוון שפשוט לא יהיה לנו יותר מה להפסיד.

ואיך נשכח מהאגו שלנו? איך נשכח מהמפלצות השוכנות בתוכנו? על ידי זה שננהג כמו האור ונחלק מעצמנו, נעניק מעצמנו לאחרים. נחשוב על האחר במקום על עצמנו. כלומר, באופן זה אנחנו בעצם נגשים גם את עצם בואנו לעולם הזה  ונצליח להפוך להיות כמו הבורא, וכמו האור.

הרי ידוע, שבצד השני של הפחד שוכנת אהבה, כאשר אנחנו אוהבים משהו אנחנו מפסיקים לפחד מפניו. למשל, כלבים. למשל, זרים או רכבת הרים.

לסיכום, כאשר נתמסר לפעולה של נתינה נניח בצד את הפחדים שלנו, כלומר לא נאכיל את הזאב הרע, נרעיב אותו, עד שהוא ייעלם ואז, במקום החושך ייכנס  האור, ובמקום הפחד תיכנס האהבה.

קטגוריות : זוגיות ואהבה